האם מותר לקיים יחסים ביום?

הגמרא במסכת נדה דף יז עמוד א אומרת:

אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.

רב חסדא מתנגד לקיום יחסים ביום שמא הוא יראה דבר מגונה באשתו והיא תתגנה עליו עקב העובדה שיש אור בבית כיון שהם משמשים ביום. כלומר, לרב חסדא אין התנגדות עקרונית מבחינת השעה ביממה אלא רק חשש מפני מה שהוא יראה.

יש להבין מה החשש שלו? מה הוא עלול לראות ביום שהוא לא רואה בלילה או כאשר הם לא מקיימים יחסים. חייבים להסביר שאיש לא רגיל לראות את אשתו ללא בגדים ולכן יש חשש שהוא יראה בה מום או חיסרון וזה יגרום לו לראות אותה באור אחר ובכך הוא יעבור על "ואהבת לרעך כמוך".

המשך הסוגיה הם הדברים הבאים:

אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום.

לכאורה רב הונא מתנגד באופן עקרוני לתשמיש ביום. אפשר ללמוד את זה מביטויו: "ישראל קדושים" ולכן לא משמשין ביום. אבל מיד לאחר מכן רבא אומר כך:

אמר רבא: ואם היה בית אפל - מותר, ות"ח - מאפיל בכסותו ומשמש.

כלומר, חזרנו למקור הבעיה והוא לא עצם התשמיש ביום ולא בלילה אלא האור או החושך. לכן, בבית אפל מותר. תלמיד חכם יכול להאפיל בכסותו ולשמש. למה מותר לו? רש"י מסביר:

"דידע לאצטנועי נפשיה."

כלומר, תלמיד חכם הוא אדם צנוע ולכן הוא לא יסתכל במקומות שאסור לו אפילו אם יש קצת אור.

הגמרא ממשיכה ומביאה כמה מקורות שונים שמשמע מהם שמותר לשמש ביום:

תנן: או תשמש לאור הנר! אימא: תבדוק לאור הנר. ת"ש: אף על פי שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה! אימא: הבודק מטתו לאור הנר הרי זה מגונה.

הגמרא מתקנת את כל הנוסחאות של המקורות שהיא מצטטת ואומרת שבמקום שכתוב "תשמש" צריך להיות כתוב "תבדוק". כלומר, צריך לבדוק לאור יום ולא לשמש.

אך לבסוף היא מביאה מקור שמשבח את בית מונבז שהיו משמשין מטתם ביום:

תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום...קתני מיהא משמשין מטותיהן ביום! אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד משמשין - מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ - דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה.

תרגום:

בוא ושמע: ושל בית מונבז המלך היו עושים שלושה דברים ומזכירים (חכמים) אותם לשבח: היו משמשין מטותיהם ביום. רואים שהיו שמותר לשמש ביום? גם כאן יש לומר שבדקו את המטה ביום (מסימני דם). חייבים להסביר כך, אחרת אי אפשר להבין למה חכמים היו משבחים אותם. מתרצת הגמרא שאכן היו משמשין ביום ומזכירין אותם לשבח בגלל שבלילה יש אונס שינה (נרדמים מעייפות) והאישה תהיה מגונה בעיניו (אם הוא יהיה חייב לקיים איתה יחסים מתוך עייפות).

הגמרא מגיעה למסקנה שאם יש קושי לקיום יחסים בלילה, ניתן לקיים יחסים ביום. וכך מסביר רש"י במקום:

אונס שינה - מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרי' (דף כ).

אם הבעל יהיה עייף בלילה, אז ייתכן שהוא יקיים יחסים רק על מנת לצאת ידי חובת מצוות עונה או כדי לרצות אותה והוא לא רוצה: "לבו קץ בה" וזו בעיה יותר גדולה של קיום יחסים ביום כיון שאז הוא עובר על בני תשע מידות והם קיום יחסים לא מתוך נפש חפצה ורצון להיות עם אשתו[1].

כך כותב המאירי על אתר:

אף על פי שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחבה ולא דרך דריסה וטירוף:

המאירי מוסיף שלא רק אם הבעל עייף, אלא אף אם האישה עייפה בלילות, אז הזוג יכול לקיים יחסים ביום על מנת שהיחסים יהיו "בריצוי וחיבה ולא דרך דריסה וטירוף". יש לציין שהוא דורש שזה יהיה בתנאים שהוא כתב לפני כן והם בבית אפל או ת"ח יכול להאפיל בטליתו[2].

לעומת הסוגיה הזאת במסכת נדה, יש סוגיה נוספת העוסקת בנושא זה במסכת ביצה כ"ב א':

בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? - אמר לו: אפשר בבית אחר. - אין לו בית אחר מאי? - אפשר לעשות לו מחיצה. - אין לו לעשות מחיצה, מאי? - אפשר לכפות עליו את הכלי. - אין לו כלי מאי? - אמר ליה: אסור.

הגמרא שואלת האם מותר לכבות נר (בחג או בשבת) כדי לקיים יחסים בחושך (דבר אחר=תשמיש). בסופו של דבר הגמרא מגיעה למסקנה שאם אין לו שום דרך להחשיך את החדר – אסור.

זה המקור לפיסקו של הרמב"ם שכתב כך בפרק כ"א מהל' איסורי ביאה ה"י:

אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר. הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק הרי זה לא ישמש כלל. וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו. ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ודרך קדושה לשמש באמצע הלילה.

הרמב"ם אוסר לקיים יחסים בכל מקרה שהוא לא יכול להחשיך את החדר ובכלל, דרך קדושה לקיים יחסים רק בלילה.

הרמב"ם לא מתייחס לאונס שינה או בית אפל ומעיר על זה המגיד משנה: "ולא הזכירו רבינו כדי להרחיק מהרגל תשמיש."

כלומר, הרמב"ם באופן כללי רוצה שאנשים ימעיטו בתשמיש ולכן הוא לא הזכיר את ההיתרים שהגמרא הביאה[3].

השולחן ערוך חיבר את הנושא של תשמיש לאור הנר ותשמיש ביום להלכה אחת ונראה מדבריו שההתנגדות ליום הוא רק אם אפשר לראות את האישה. בתחילה אביא את דברי המחבר ולאחר מכן את ההגהות של הרמ"א או"ח סי' ר"מ סעיף י"א:

אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ. וְכֵן אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בַּיּוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בַּיִת אָפֵל.

השולחן ערוך אוסר קיום יחסים באור אבל מתיר ביום בבית אפל, מצד שני באב"ע סי' כ"ה סעיף ה' הוא כתב שאסור לשמש מטתו ביום מפני שעזות פנים הוא לו[4].

ואלו הם דברי הרמ"א בהגה"ה בסי' ר"מ סעיף י"א:

הגה: אֲבָל אִם עוֹשֶׂה מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה לִפְנֵי הַנֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹר נִרְאֶה דֶּרֶךְ הַמְּחִצָּה, כְּגוֹן שֶׁהִפְסִיק בְּסָדִין, שָׁרֵי. כֵּן נִרְאֶה לִי מִדִּבְרֵי רַשִׁ''י בְּפֶרֶק ב' דְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה (דַּף כ''ב) גַּם אַמְרִינָן הַתָּם דְּשָׁרֵי כְּשֶׁכּוֹפֶה כְּלִי עַל הַנֵּר; וְאִם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה זוֹ בְּשַׁבָּת, ע''ל רֵישׁ סי' שט''ו. הגה: וְתַלְמִיד חָכָם מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ וְשָׁרֵי.

הרמ"א מתיר באור קלוש. כלומר המחיצה לא חייבת לגרום לחושך מוחלט וביום מותר לתלמיד חכם אם הוא מאפיל בטליתו.

ההבדל הכללי בגישות של הרמ"א והשולחן ערוך להלכות תשמיש באים לידי ביטוי גם בהלכה זו שהרמ"א פוסק לפי דעות שמתירות התנהגויות מיניות מגוונות או פתוחות יותר ממה שמתיר השולחן ערוך.

השולחן ערוך, כמו הרמב"ם לא התייחס לדין בגמרא של אונס שינה ונראה שהם לא סוברים שזה עילה להיתר תשמיש באור או ביום.

האחרונים בשו"ע (מגן אברהם ובאר היטב) נוקטים כרמ"א שבאור קלוש מותר לשמש אך מצטטים את הרמב"ם שתלמיד חכם ישמש על ידי האפלת טלית ביום רק לצורך גדול. מהו צורך גדול? כותב המגן אברהם:

ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול (ב"ח הרמב"ם) פי' כשיצרו מתגבר עליו, ובס"פ אף על פי משמע דבבית אפל מותר לכתחלה ע"ש:

כלומר, בבית אפל מותר לכתחילה ואין בעיה של תשמיש ביום מעצם זה שזה יום אבל לכתחילה יש להיזקק לזה רק אם יצרו מתגבר עליו.

בסיכום דברי רוב הראשונים נראה שהם לא התנגדו לעצם קיום יחסים ביום אלא לקיום יחסים באור. במקרה שמקיימים יחסים ביום השולחן ערוך דרש חושך מוחלט, אבל הרמ"א התיר באור קלוש.

בספרי האחרונים התייחסו למצבים שונים שבהם מותר יחסים באור.

הספר "לדעת לאהוב" בגרסה דיגיטאלית. מומלץ לקרוא בזוג.

בספר "משכן ישראל" אסר רק בזמן התשמיש עצמו, לא לפני ולא אחרי[5]. לא הבנתי מניין לו לחלק דבר זה שלא מוזכר בפוסקים ואדרבה נראה להיפך. כיון שהטעם העיקרי הוא שמא יראה בה דבר מגונה, אז הוא עלול לראות גם לפני ותתגנה עליו.

אמנם כך כתב גם הרב אליעזר מלמד בספרו "שמחת הבית וברכתו"[6] ו"בהרחבות" לרב מאור קיים הסביר שכך נהוג להורות.

אכן, על אף שמקור החילוק אינו ברור, דבר זה מסתבר כיון שאיננו מכירים איסור לבעל לראות את אשתו במקומות שהיא נוהגת לכסות לאחרים בזמן שהיא טהורה, חוץ מהסתכלות באותו מקום בלבד.

הרב מלמד התיר לכתחילה לקיים יחסים ביום במצבים שונים נוספים, כגון חייל שחוזר הביתה או מישהו מנסיעה וכד'.

סיכום:

• לכל הדעות, לילה הוא הזמן המועדף לקיום יחסים.

• במקרה שזוג מתקשה למצוא זמן לקיום יחסים בלילה בגלל עייפות, לחץ וכד', מותר לקיים יחסים ביום אך יקפידו להאפיל את החדר.

• אין צורך שיהיה חושך מוחלט לדעת רוב האחרונים.

• האיסור לקיים יחסים באור הוא רק בזמן החיבור עצמו, אבל האחרונים התירו לפני או אחרי החיבור עצמו שיהיה אור מלא.

• בימינו שזוגות צעירים רבים חיים בתנאי לחץ די גדולים, והם מגיעים ללילה בעייפות גדולה ללא יכולת להקדיש תשומת לב ראויה אחד לשני, נראה לענ"ד שראוי לאמץ את דבריו של רש"י שהבאתי לעיל בתחילת המאמר ולמצוא זמן נאות ביום לקיים יחסים כדי לקיים יחסים מתוך "שהוא מתאווה לה" וכמובן היא לו, כמו שהדגיש המאירי שהעייפות היא יכולה להיות נחלת שני בני הזוג.

אבל כאמור בראשית הסיכום, ישנה עדיפות לקיום יחסים בלילה ויש ברכה מיוחדת לקיום יחסים בשקט של הלילה שנועדה להריון: "והלילה אמר הורה גבר (איוב ג' ג')".

[1] עיינו פירוש מופרט על 'בני תשע מידות' ושיטת רש"י בספרי 'לדעת לאהוב', נספח א', עמ' 201-206. [2] גם התוספות מתירים ביום בבית אפל, עיינו תוד"ה שם ד"ה שמשמשין מטותיהן. [3] איך מסתדרת גישה זו עם מה שהרמב"ם כתב בהלכה הקודמת, הלכה ט', עיינו בנספח הנ"ל בעמוד 194 ומקורו בגמרא בנדרים כ. [4] באר הגולה מפנה למקור דברי השו"ע למימרתו של רבי יוחנן בנדה דף טז עמוד ב: "א"ר יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום. (אמר רב המנונא) מאי קרא? שנאמר : יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר, לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון. ר"ל אמר מהכא: בוזה דרכיו ימות." רשי"י מפרש כאן את הטעם בגמרא כמו שכתוב בהמשך, שמא ייראה בה ערוות דבר ותתגנה עליו. [5] משכן ישראל עמ' ע"ט עיינו שם את יתר הפרטים. [6] שמחת הבית וברכתו עמ'55-56 ועיינו בהרחבות שהעיר שבאמת חילוק זה לא נזכר בפוסקים.