בשעה טובה יש הרגשה שדבר חדש נפל בישראל, או ליתר התמקדות, בחברה הדתית. יותר ויותר עוסקים בחינוך למיניות. חפשו בכל יישוב ותמצאו שבזמן האחרון היתה שיחה בנושא, לפעמים תחת הכותרת של מוגנות. בשנה האחרונה ארגונים רבים קיימו ימי עיון בנושא מיניות, כל אחד לפי תפיסתו ושיטתו, לפעמים תחת שמות סמויים. אך בפועל, כולם עוסקים בכך.

הרבה פעמים קהילות ויישובים מגיעים למסקנה שחייבים לעסוק בנושא לאחר פגיעה מינית שהתגלתה או ריבוי מקרי גירושים ועוד סיבות. אך יש שמגיעים לתובנה מתוך המציאות. כאשר השיח המיני הוא כל כך פרוץ ונמצא בכל מקום, לא ייתכן להשאיר את החינוך בנושא חשוב זה רק לאינטרנט או לחברים.

זה חייב לבוא מאיתנו. ההורים, המורים והמבוגרים.

אך כאן טמון חלק מהקושי. לא תמיד נוח לנו לדבר על זה, ועוד יותר קשה לדבר על זה מול הילדים שלנו. הם עלולים לחשוב שגם אנחנו עושים את "זה".

פעמים רבות שאלתי תלמידים שלי בוגרי מערכת החינוך הישראלית, הדתית והחילונית מה הם למדו במשך 12 שנות לימוד על אהבה, משפחה או מיניות. גם ללא בדיקה מדעית יסודית התשובות הן עגומות למדי. אמנם המצב משתפר, אך המערכת לא מצליחה להגיע למקום המשתנה בו נמצאים תלמידינו.

אז מה יש לחז"ל לומר על זה?

הטקסט התלמודי הוא אחד מהטקסטים הכי מעניינים, מפתיעים ופתוחים שקיימים בין כתבי הקודש העתיקים בעולם. אני מבקש להביא בפניכם כיצד חז"ל הביאו את עצמם ואת החינוך שלהם למיניות לפני תלמידיהם ולפנינו עד ימינו.

בגמרא במסכת סוטה יש דיון על כמה זמן נחשב סתירה של אישה החשודה בחוסר נאמנות לבעלה. הגמרא אומרת שזה משך הזמן שלוקח לקיים יחסי מין קצרים. בלשון הגמרא "כדי ביאה":

תנו רבנן: "וכמה שיעור סתירה? כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי הקפת דקל דברי רבי ישמעאל. רבי אליעזר אומר כדי מזיגת הכוס. רבי יהושע אומר כדי לשתותו. בן עזאי אומר כדי לצלות ביצה. ר''ע אומר כדי לגומעה....

(סוטה דף ד':)

הגמרא מביאה משלים שונים של חכמים שונים לגבי אורך קיום היחסים. אבל אז הגמרא מוסיפה גילוי מעניין וחשפני במיוחד:

"א''ר יצחק בר (רב) יוסף א''ר יוחנן: כל אחד ואחד בעצמו שיער".

רש"י מסביר במקום:

"בעצמו שיער. כמה שהיה שוהה בביאתו".

כלומר, כל אחד ואחד סיפר בבית המדרש כמה זמן לוקח לו הוא עצמו לגמור את ביאתו.

הדוגמא הזאת היא יוצאת מן הכלל מאד גם בימינו. אמנם כל מי שמחנך מביא את עולמו הפנימי לתוך הכיתה או השיעור, אך בתחום כמו מיניות, מעטים הם המורים או המחנכים שיספרו על מה קורה אצלם בחדר המיטות כאשר הם מלמדים את הנושא.

בעולם הטיפול הדבר הזה ידוע במיוחד. ביחסי מטפל מטופל, מצופה מהמטפל לחשוף כמה שפחות את עולמו האישי ולהישאר מקצועי ומרוחק. בתחום כמו בחינוך למיניות, הריחוק הזה חשוב במיוחד, אחרת יהיו עוד פחות מחנכים שיהיו מוכנים ללמד את הנושא. אם כל מורה אמור לספר לתלמידיו על חדר המיטות שלו, אז אכן לא יהיה ממי ללמוד.

אך מעניין שבחז"ל לא חששו מזה. לא חששו לספר לכל אחד כמה זמן לוקח לו לגמור, ואף לכתוב את זה לדורות.

שמא יאמר התלמיד שדיון זה הוא תאורטי בלבד, והם לא דיברו על החוויה האישית של כל אחד מהרבנים, שואלת הגמרא את השאלה הבאה: איך יכול להיות שבן עזאי משתתף בדיון הזה, הרי הוא מעולם לא התחתן (כדי שיוכל להקדיש את חייו ללימוד תורה)?

"והאיכא בן עזאי דלא נסיב? איבעית אימא נסיב ופירש הוה. ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה. ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו".

[תרגום: והרי יש את בן עזאי שלא התחתן? תשובה: אפשר לומר שהוא התחתן ופירש מאשתו. ואפשר לומר שהוא שמע מרבו (את משך הזמן). ואפשר לומר שהוא יודע את זה ברוח הקודש].

משיבה הגמרא שלוש תשובות אפשריות:

א. הוא התחתן ופרש מאשתו.

ב. הוא שמע את משך הזמן מרבו (על אף שהיה רווק – גם זה מעניין מאד).

ג. הוא אמר את דעתו על פי רוח הקודש.

אנו מבינים מכאן שאכן הרבנים שיתפו בחוויה האישית שלהם, אחרת לא היו שואלים על בן עזאי. אבל תשובת הירושלמי לשאלת השתתפותו של בן עזאי בדיון היא מפתיעה במיוחד:

ובן עזאי נשא אישה מימיו? אית דבעי מימר נתחמם. אית דבעי מימר בעל ופירש. אית דבעי מימר סוד ה' ליראיו. (ירושלמי סוטה ד' ע"א).

התשובה הראשונה של הירושלמי אינה מופיעה בבבלי. הירושלמי אומר שאמנם בן עזאי לא התחתן מימיו, אך כמו כל בחור גם לו יצא קרי לילה ולכן הוא ידע מה זה גמר ביאה.

אני לא מכיר חשיפה כל כך נועזת כמו מה שסופר כאן על אף רב בישראל. בכל הספרים על רבני גדולי ישראל שיצאו כאן בעשרות השנים האחרונות, לא תמצאו מילה אחת על חדר המיטות שלהם, ובוודאי לא על החוויות המיניות האישיות שלהם.

האם אני סבור שהיום מורים צריכים לשתף בחיים הפרטיים שלהם ברמה כזאת? כלל וכלל לא! זה לא מתאים לדורנו ולא לתלמידינו. זה יביך אותם יותר מכל דבר אחר. לפעמים מורה רוצה לדבר עם תלמידיו על דברים אינטימיים וחושפניים עד שהם מרגישים מוטרדים. לא כל דבר מתאים וראוי.

מספיק שניקח מגמרא זאת את האפשרות והחובה של הרב, המורה וההורה לדבר על כל הנושאים החשובים בחיים של תלמידיו, ובוודאי נושאים של אהבה, מיניות ויחסים ושהם צריכים להיות חלק מתוכנית הלימודים.