אין יום שבו לא מתפרסמת, באתר חדשות מרכזי,

לפחות כתבה אחת שסוקרת את חסרונות המונוגמיה,

עד שלעיתים נדמה כי אין דיכוי גדול יותר בעולם מאשר "מוסד הנישואין" .

הכותרות משכנעות אותנו שהמונוגמיה אינה טבעית לבני אדם,

שמונוגמיה אינה הדרך הכי טובה לחיות,

ושמערכות יחסים לא מונוגמיות אינן טובות פחות.

הן מציגות את הזוגיות כתיק, חתונה ככבלים,

ומחויבות לאישה או לגבר אחד כפספוס הזדמנויות.

(הרי למה לך להתחייב לאחת או לאחד כשיש כל כך הרבה מבחר בחוץ?)

ובסוף, הן מעלות על סדר היום את ה"פוליאמורה" - ריבוי אהבות,

כמערכת היחסים ה"מתקדמת" של המאה ה-21.

--

העולם נברא "תהו ובוהו"- אור וחושך משמשים בערבוביה,

מים ושמים מעורים זה בזה, ים בלא גבול, שלא מאפשר ליבשה להיות.

במשך שישה ימים עסק הבורא בהפרדות ותיחומים-אור וחושך, יום ולילה, אדם ובהמה, זכר ונקבה.

ההפרדות אפשרו סדר חדש בעולם, אפשרו לחיים להתקיים.

כאשר גבר ואישה כורתים בניהם ברית נישואין,

הם בוחרים להפריד את עצמם מכל שאר הגברים והנשים שבעולם ולברוא משהו חדש.

המערכת הזוגית המונוגמית מאפשרת מרחב אישי שבו הזוגיות מתפתחת וגם כל אחד מהפרטים שבה.

המרחב הזוגי יוצר מקום שבו האדם מכה שורשים, יונק כוח, מתפתח, גדל ומצמיח בשורה חדשה לעולם. זוגיות עם מחויבות נותנת לאדם ביטחון, יציבות, מקום בו הנפש יכולה לנוח ולהירגע מכל תלאות החיים, מקור שמטעין את האדם באנרגיה. נישואין טובים ומוצלחים מהווים בסיס טוב שממנו אפשר לדהור קדימה ו"לטרוף את העולם".

אין עוד מערכת בעולם שדורשת מהאדם עמל ועבודה פנימית כמו המערכת הזוגית, ומצד שני אין עוד מערכת בעולם שמתגמלת את האדם בצורה כל כך עמוקה. היא מאפשרת לפרט לנסוק לגבהים חדשים, לצאת מתוך עצמי ולראות באמת את האחר-שלפעמים הוא כל כך שונה ממני.

החיבור הכל כך מורכב הזה בין הזכר והנקבה מאפשר יצירה חדשה בעולם, מאפשר הבאת חיים- שזהו המימוש העצמי העמוק ביותר. הצאצאים הם פרי של אהבה ועמל, פרי של אחריות ומחויבות, הם ההמשכיות של הפרט כאדם שיונק מהעבר, אדם עם מסורת ושורשים עמוקים שממשיך את השושלת. התא המיוחד שהגבר ואישה יוצרים נקרא משפחה, וזהו אחד הערכים המקודשים ביותר ביהדות. משפחה ,שהפרטים שבה קשורים זה לזו בקשר דם, מהווה תא עצמאי ויציב, המאפשר לפרטים שבו להיות בני חורין עם בסיס איתן, ללא תלות בחסדי החברה או המדינה.

תאים קטנים של זוגות ומשפחות מייצרים חברה חזקה ועמידה, שכל אחד מהפרטים שבה מונח במקומו, עצמאי ולא במלחמה על השרדות. המשפחה היהודית היא אבן היסוד עליה מושתתת החברה כולה.

במצב של חוסר רצון להתחייב לבן או לבת זוג נוצר מצב מדומה של "ריבוי אהבות" או העדר אהבה. האור והכוח מתפזרים, הרגש, התאווה וגירוי החושים הם אלו שמנחים ומובילים את האדם.

כשאדם בורח ממחויבות עמוקה, אין לו מקום בטוח לגדילה וצמיחה, אין מקום לעבודה אמיתית רציפה, אין מרחב מוגן - תמיד יכול להיכנס למרחב הזוגי הלא מחייב אדם נוסף – ו"לסחוף את הלב". במצב כזה, הפרט נמצא במבחן תמידי בו הוא יכול להיות מוחלף במישהו אחר בכל רגע נתון.

במקום שהאדם ירגיש שמח ומאושר מהחופש וריבוי האפשרויות, החופש הופך לבדידות עמוקה, דיכאון, פיזור הנפש וחוסר ישוב הדעת. המבחר הגדול מבלבל, מעייף, מתיש ולא נותן מנוח- כי תמיד יכולה לצוץ הצעה חדשה צעירה יותר, יפה יותר, אטרקטיבית יותר.

הנפש סוערת ולא מיושבת למרות שיש לה את כל התנאים החיצוניים לעוף. הרי האדם חופשי, לא מחויב לאישה, לילדים, לפרנסה, למסגרת, ובכל זאת משהו סוחב אותו עמוק למטה.

במציאות כזו, במקום שהאינטראקציה בין גברים לנשים תהיה מפרה ומשלימה, היא הופכת למתישה ומעייפת. הדרישה לחיות במשחק חיזור בלתי נגמר, למצוא חן, להראות מושלם, להגיד את המשפט הנכון בזמן הנכון - מתישה את הנפש. בנישואין יש משהו מרגיע בידיעה שאנחנו כבר לא נמצאים במשחק הזה, במרוץ הזה, במבחן האינסופי הזה, שהתקדמנו, שעברנו שלב, שעכשיו אנחנו פנויים לבנות באמת את החיים שלנו, את הבית שלנו, את המשפחה המקודשת שלנו.

אז נכון, תא הנישואין מציב אתגרים וקשיים ולא תמיד הכל ורוד, אך באפשרותו להביא שלווה פנימית, אושר עמוק, תחושת ביחד, טעם לחיים ומימוש עמוק.

דבורה מלכה, היא מחנכת ומדריכה למיניות בריאה ומדריכת כלות.

בעלת תואר B.ed בחינוך מיוחד וסטודנטית לתואר שני M.A בייעוץ חינוכי. בוגרת מרכז יהל.

בעלת ניסיון בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי- עבודה בגנים, בתי-ספר, תיכונים והדרכת נוער.

מעבירה הרצאות, סדנאות להורים ובני נוער.