להרבה אנשים זה נשמע מוזר כשאני מציעה להם לכבד את האדם שמולם (ילד, בן זוג, תלמיד) ולבקש רשות לפני שהם נוגעים בו.

הם טוענים שזה מאולץ, פוגע בספונטניות, הופך את היחסים לסטריליים והורס את הזרימה והרגשות החיוביים המתפרצים אל עבר האדם האהוב.

כמו כן, הם טוענים שאף אחד לא שאל אותם מעולם אם אפשר לגעת בהם ומוסיפים שהם יצאו דווקא בסדר. כשאני מזכירה להם את הדודה המעצבנת שהייתה מועכת אותם או צובטת בלחיים, כולם מסכימים שהיה נחמד יותר אם היא הייתה שואלת לפני אם המגע הזה בכלל נעים ומתאים להם, ועוד יותר נחמד אם היא הייתה מפסיקה עם זה כשהם אומרים לה "די".

לבקש רשות לגעת זה דבר שראוי לאמץ לגבי כלל בני האדם שאנו באים איתם במגע. תארו לכם כמה נעים יהיה אם סבתא תשאל את נכדהּ הקטן אם היא יכולה לתת לו נשיקה, איזה מסר חזק מעביר אבא לבתו המתבגרת כשהוא מבקש רשות לפני שהוא מחבק אותה, כמה טוב יהיה אם בני זוג ישאלו זה את זה אם מתאים להם היום מעשה של האהבה במקום "לשלוח ידיים" ולחכות לתגובה גופנית של זרימה או קפיצה.

הורים עם ילדיהם, מטפלים עם מטופלים, מורים עם תלמידים ובני זוג בינם ובין עצמם שמבקשים רשות, ששואלים "אפשר?", מעבירים מסר של כבוד לאדם ולגוף, מסר של אוטונומיה ושל זכות להגיד כן או לא. כשאנו שואלים לפני שאנו נוגעים, אנו נותנים לאדם השני את הרשות לשאול את עצמו "בא לי עכשיו מגע או לא בא לי?" ואת הזכות לסרב במידה ולא מתאים לו. שאלה זו שמופנית לילדה או לנערה עוזרת לה להתחבר לגוף שלה, להקשיב למה שהוא אומר לה ומעודדת אותה להביע בקול את מה שהגוף שלה לוחש לה בשקט.

מורה שמבקשת רשות מתלמיד לפני שהיא מלטפת את ראשו, מחנכת אותו בשאלה כל כך פשוטה "שהגוף שלו הוא רק שלו" ושצריך לבקש רשות לפני שנוגעים בו. בנוסף, המורה עוזרת לו להבין שאם מישהו נוגע בו בלי רשות עלולה להיות כאן בעיה- וזיהוי הבעיה היא הבסיס של מוגנות מינית.

אם חשוב לנו שבני הזוג שלנו יהיו נינוחים ובטוחים במגע שלנו, אם חשוב לנו לתת כבוד למטופלים שלנו, אם אנחנו רוצים לחנך את ילדינו ותלמידנו למוגנות, עלינו לתת להם דוגמה אישית ולהרגיל את עצמנו לעצור ולכבד בשאלה כל כך פשוטה את האדם שמולנו. זה לא משהו שלומדים ביום אחד, זאת שפה שצריך להתרגל אליה, כי רובנו לא גדלנו במציאות ששואלים אותנו לפני שנוגעים בנו. כמו כן, צריך ללמוד איך לבקש לגעת ולהתרגל לכבד את האדם שמסרב שנגע בו, מבלי להיפגע או לראות את הסירוב כדחייה או חוסר אהבה. מן הצד השני, צריך לדעת איך לסרב למגע מבלי להעכיר את היחסים, לדחות, לפגוע או להעליב את האדם השני.

הנה דוגמה לשיח אפשרי בין שני בני זוג:

"מאמי, ממש בא לי להביא לך חיבוק, אפשר?"

במידה ומתאים לכם, אתם יכולים להגיד "כן בטח מותק, בשמחה". במידה ולא מתאים לכם, אתם יכולים להגיד " מתוק/ה שלי, עברתי יום קשה ואני צריכ/ה עכשיו ספייס, אולי עוד איזה שעה יכול להתאים לי יותר".

כשהאדם מולכם מסרב למגע, במקום להתעצבן מהדחייה אתם פשוט יכולים להגיד: "טוב נשמה, כשתרצה/י חיבוק אני כאן" ובכך ליצור בניכם מרחב של מגע נעים ובטוח שאין בו אלמנט של לחץ או כפייה. (אם השפה הדביקית הזאת לא מתאימה לכם אתם כמובן מוזמנים להתאים את השפה אליכם).

באופן כללי כשמדובר במגע מומלץ להרגיל את עצמנו להציע מגע ולא לבקש מגע. במקום להגיע הביתה ולהגיד "מי בא להביא חיבוק לאבא?" מומלץ להגיד "אבא חזר הביתה עם מלא חיבוקים לכל הילדים, מי רוצה לקבל חיבוק מאבא?".

אם כל הילדים רצים אליכם כדי לקבל חיבוק ואחד נישאר עסוק בצד ("משחק אותה" כאילו לא שמע), אל תכפו עליו חיבוק. כבדו את חוסר הרצון שלו לקבל חיבוק, אמרו לו שזה בסדר, והמציאו סמל של "לב בידיים" (או כל סמל אחר שתבחרו) שיהיה הסימן שלכם שאתם אוהבים גם בלי מגע.

באופן כללי, ילדים שלא אוהבים חיבוקים יכולים להינות ממגע אחר כמו: כִּיפים, משחק בשיער, מסאז' חזק או ציורים על הגב. אל תוותרו לגמרי על מגע איתם, אלא תבררו ביחד איתם איזה מגע נעים להם, ומתי נעים להם לקבל אותו (יכול להיות שבאופן כללי הם אוהבים מסאז' אבל עכשיו לא בא להם).

לבקש רשות למגע מהאדם השני זה הרגל נכון שראוי לאמץ כלפי ילדים ומבוגרים מכל הסיבות שנכתבו עד כאן, אך הדבר נכון וקריטי על אחת כמה וכמה באוכלוסיות שמתמודדות עם קושי במגע: נשים אחרי לידה קשה שעלולות לפתח קושי עם מגע בחודשים אחרי הלידה, גברים הלומי קרב או פוסט טראומטיים וילדים או מבוגרים עם קשיים במגע עקב וויסות חושי לקויי או על רקע של אלימות פיזית או מינית.

על פי מחקרים שנעשו על כלל האוכלוסייה, כ-10-15 אחוזים מהאוכלוסייה מתמודדים עם קושי בוויסות החושי הנובע מעיבוד לא תקין של מערכת העצבים במוח. קושי זה גורם לחלק מהאנשים להירתע או להימנע ממגע לא צפוי, כיוון שהוא מתפרש ע"י המוח כדבר לא נעים או מאיים.

הנתונים מלמדים שחיים בקרבנו הרבה מאוד אנשים וילדים שמגע הוא דבר מאוד מורכב בשבילם, שהם נפגעו ממגע, שהם נרתעים ממנו, שמגע עלול להציף אצלם כאבים ופחדים מאוד גדולים. עבור אותם אנשים וילדים השאלה "אני יכול/ה לגעת?" מחזירה להם את השליטה על הגוף והיא זו שיכולה להפוך את חווית המגע מטראומתי, פולשנית ומכווצת לחוויה אפשרית ואפילו נעימה.

יעל, מנחה בסדנה טיפולית בתנועה לנשים נפגעות תקיפה מינית, סיפרה שהיא מקפידה לשאול את הנשים בכל מפגש מחדש אם הן מעוניינות שהיא תיגע בהם במפגש או לא. היא ציינה שעבור נשים שעברו פגיעה מינית המגע של כל אדם עלול להציף זיכרונות קשים והיא כמנחה מקפידה לכבד את האוטונומיה של הנשים על גופן בעזרת אותה שאלה. באחד המפגשים יעל החליטה שבמקום לשאול בכל פעם את הנשים "את מעוניינת שאני אגע בך היום?" היא הניחה סלסילת אבנים שחורות ולבנות במרכז החדר. כל אישה התבקשה להניח אבן לבנה בקדמת המזרון שלה אם היא מעוניינת שהמנחה תיגע בה במהלך הסדנה, ולהניח אבן שחורה אם היא לא מעוניינת שהמנחה תיגע בה במהלך הסדנה. כאשר הנשים שמעו את ההנחיה הן התנגדו באופן נחרץ לסלסילת האבנים. הן דרשו מהמנחה להמשיך לפנות אל כל אחת ואחת בשאלה אישית לגבי המגע והסבירו שעצם השאלה מרגשת אותן מאוד. מרגש אותן שמישהו בעולם שואל אותן אם אפשר לגעת בהן, אחרי מה שהן עברו. מרגשת אותן הזכות לענות על שאלה זו בסירוב או בהסכמה אחרי שזכות זו נשללה מהן בעבר, ומרגשת אותן היכולת שלהן לסרב למגע ושהאדם מולן מכבד את הסירוב.

אז אם אתם רוצים לרגש את האנשים סביבכם, אם חשוב לכם לקדם מגע טוב ובריא בעולם, אתם מוזמנים לאמן את עצמכם לשאול "אני יכול/ה לגעת?" לפני שאתם נוגעים באחרים. זה לא קל להתרגל לשפה החדשה, אתם לא תמיד תזכרו לעשות את זה, ויתכן שברוב הפעמים תגעו בטעות באנשים סביבכם בלי לבקש רשות (וזה בסדר, לא משנים הרגלים ביום אחד). אבל למען היקרים לכם ולמען כל אותם אנשים שמגע מהווה בשבילם קושי, זה נראה לי הרגל שמומלץ להתאמן עליו ולאמץ.

תנסו את זה בבית.

הכותבת היא מחנכת ומדריכה למיניות בריאה ומדריכת כלות.

בעלת תואר B.ed בחינוך מיוחד וסטודנטית לתואר שני M.A בייעוץ חינוכי. בוגרת מרכז יהל.

בעלת עשר שנות ניסיון בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי- עבודה בגנים, בתי-ספר, תיכונים והדרכת נוער.

מעבירה הרצאות, סדנאות להורים ובני נוער.