שו"ת : מגע בצילומים בזמן נידה

שאלה:

שלום הרב,

היתה לנו חתונה של קרובים . ואנחנו בתור בני זוג היינו אסורים.

התחמקנו מהצלם שלא יצלם אותנו בתור זוג..

אבל בסוף הוא תפס אותנו וצילם.

מכיוון שהיינו אסורים הצטלמנו קרובים אבל ללא נגיעה, ואז הוא אמר לנו תנו ידיים תתחבקו... בהתחלה נפנפנו אותו.... אבל הוא לא וויתר וגם מי שהיה לידו האיצו בנו לתת לה יד.

לא ידענו מה לעשות. האם להגיד "לא!!! עזבו אותנו" ואז היו מבינים מה מצבנו או לתת יד להצטלם ולגמור עם זה.

מה היית ממליץ לעשות?

תודה

תשובה:

שלום!

האיסור של מגע של איש עם אשתו בנדתה נובע מהאיסור של "לא תקרבו" (ויקרא י"ח ו') שע"פ הרמב"ם הוא דאורייתא (ספר המצוות, מצווה ל"ת שנג, הל' איסו"ב פרק כא א), ולפי הרמב"ן הוא דרבנן (השגת הרמב"ן על ספר המצוות ל"ת שנג).

איסור זה כולל קריבה של חיבה בלבד כפי שכתב הרמב"ם שם:

"או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מהתורה."

כלומר, האיסור הוא רק בדרך של חיבה והנאה, אבל אם אין בזה מגע של חיבה והנאה, זה לא נכלל באיסור כפי שכתוב במפורש בדבריו. כך הבין גם הבית יוסף בטור יו"'ד סי' קצה ד"ה וכתוב עוד, בשם תרומת הדשן, שהתיר לנסוע בעגלה על ספסל אחד עם אשתו כיון שאין בזה דרך חיבה. וכך הבין גם הש"ך שם ס"ק כ' שכתב שלדעת הרמב"ם האיסור הוא רק כאשר זה דרך חיבה, אבל כשאין בזה חיבה, אין בזה איסור כלל. הר"מ פיינשטיין באג"מ הבין גם הוא כך בדעת הרמב"ם שאין איסור כלל ללא חיבה בתשובתו המפורסמת על נסיעה בסאבווי (רכבת תחתית – אג"מ, אב"ע חלק ב' סי' י"ד).

אמנם יש לדון מהלכה אחרת בדיני נדה והוא האיסור של איש ואישה לסייע זה לזה בעת מחלה ובפרט לאיש לבדוק דופק לאשתו. איסור זה נאמר בעת מחלה, ק"ו בנידון דידן שהוא הרבה יותר קל כיון שלא מדובר בפיקוח נפש אן בספק פיקוח נפש. מקור האיסור הוא בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ט סעיף ג') שאמנם התיר, אך תרומת הדשן (סי' רנב) כתב שאין ללמוד מכאן אלא היתר לאישה לסייע לאיש החולה אף במגע ולא הפוך. כלומר, אסור לאיש לסייע לאשתו בעת מחלתה, כיון שיש חשש שיצרו יתגבר עליו ויפייסנה לתשמיש (אך לא הפוך: לאישה לסייע לאיש החולה). דבריהם הובאו בב"י (סי' קצה ד"ה וכתב עוד בתרומת הדשן) והוא הבין שההיתר הוא רק לשיטת הרמב"ן שאיסור קריבה הוא רק מדרבנן. אבל לפי הרמב"ם שסובר שמקור איסור קריבה הוא דאורייתא, איסור מגע שאינו של חיבה הוא איסור דרבנן ולכן יהיה אסור. אמנם הוא כתב את דבריו רק בדרך 'אפשר' והשאיר את הדבר בצריך עיון, האם אכן זוהי דעת הרמב"ם. על זה כתב הרמ"א בדרכי משה שם:

אמנם בשערי דורא בהגהה (סי' יח ד"ה כתב) כתב דיש מתירין אפילו היא חולה עכ"ל ואני מצאתי הגהה במרדכי פ"ק דשבת (שלטי הגיבורים סט: אות ה) שכתב וזה לשונו כתב הר"ם אותן שנזהרין מליגע בנשותיהן נדות כשהן חולות שזהו חסידות של שטות מפי הר"ר טוביה מבראנה עד כאן לשון ההגהה שם:

אם כן הרמ"א השיג על הרמב"ם ועל הבית יוסף שאסרו על הבעל לסייע לאשתו בזמן שהיא חולה אף במגע: "כמנהג של שטות".

בשולחן ערוך (יו"ד סי' קצה סעיף טו-יז) כתב:

טו. אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו.

טז. אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. [הגהת הרמ"א]: וי"א דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך.

יז. אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדופק. הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ"ש דמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה.

אנו רואים בפסיקה זו שדעת בעל השו"ע שאסור כל מגע בין הבעל והאישה כאשר הבעל בכוחו ואינו חולה. כאשר האיש חולה, המגע מותר אבל רק בדברים שאין בהם היבט אינטימי, כגון: הרחצת פניו, ידיו ורגליו. לעומת הר"י קארו, סובר הרמ"א שבמידה ויש צורך גדול, ואין מישהו אחר שיכול לשמשה, מותר לבעל לסייע לאשתו, אף במגע וכ"כ הגר"א ס"ק כא.

הש"ך חיזק את דברי הרמ"א ואמר שאף לרמב"ם מותר, ואין בזה איסור דרבנן כיון שאינו דרך חיבה וכך הבין גם האג"מ בתשובה לעיל. אמנם האג"מ רצה לחלק בין אשה זרה לאשתו נדה בעניין מגע שאינו של חיבה, כיון שבאשתו לבו גס בה. אבל לעניינו נוכל לומר שדברים אלו הם דווקא באשתו שהיא חולה והם לבד בבית. דבריו אינם מוכרחים במציאות של נידוננו כאשר שניהם נמצאים במקום פומבי וליכא חשש של קריבות יתירה.

אחרוני דורנו לרוב פסקו את דברי השולחן הערוך להלכה שאסור לבעל לגעת באשתו על מנת לסייע לה במחלתה, אלא במקרה של פיקוח נפש ממש. [פיקוח נפש התירו כיון שיש מחלוקת בהלכה האם נדה יש לה דין של עריות לכל דבר או לא.

כיון שהדבר שנוי במחלוקת, הרי בפיקוח נפש הקילו ועיין בשבט הלוי, סי' קצ"ה, סעיף טז ס"ק ב ואכמ"ל]. כך כתב בשערי אורה (עמ' 115-117), ההלכה במשפחה (עמ' טו – אמנם הוא נטה אחרי הרמ"א להקל במקרה שאין שום אדם אחר שיכול לעזור לאישה ושעת הדחק], דרכי טהרה (עמ' נו – התיר אף לפוסקים כדעת השו"ע רק בשעת דחק גדולה), שיעורי שבט הלוי (סי' קצ"ה סעיפים טו-יז), מראה כהן (עמ' פו), ועוד. היחיד שכתב בצורה אחרת הוא הרב אלישיב קנוהל ב"איש ואישה" ששם כתב כך:

כשהאיש חולה הדין יותר קל, אך בשעת הדחק התירו גם לאיש לטפל באשתו החולה, גם אם יצטרך לגעת בה, אם אין פתרון אחר.

הוא מסתמך (שם בהערה 24) על טהרת בת ישראל (עמ' לב) שכתב להקל בשעת הדחק ועל דרכי טהרה לעיל. נראה שהוא נטה בדבריו מרוב רובם הפוסקים האחרונים חוץ מהרמ"א בשו"ע ובדרכי משה. למעשה משום מה כמעט כל האחרונים התעלמו מדבריו של הרמ"א שהובאו לעיל שבעל שאינו מסייע לאשתו בזמן מחלתה זו מנהג שטות. איך כיון שבפועל, רוב רובם של האחרונים לא פסקו כך, קשה להתעלם מפסקיהם ולהתיר.

הדיון בהיתר מגע בזמן מחלה הובא כאן על מנת שנבין עד כמה הפוסקים החמירו במגע בין בעל ואישה בזמן נדה. ק"ו בנדון השאלה שלנו.

בדורות האחרונים נדרשו הפוסקים לשאלה של הבושה אם ייוודע לנוכחים שהאישה היא נדה. אמנם לכאורה תמיד היתה בושה בכך שיידעו שהאישה נדה, אבל משום מה בשותי"ם של הראשונים נושא זה פחות מופיע. ייתכן שזה לא מופיע בגלל תנאי החיים השונים והשוני ביחסי החברות בין אישה לבעלה. אך נדרשו להתייחס לנושא זה דווקא פוסקי זמננו.

הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עז) לא כל כך התרגש מהבושה שנשים הרגישו בימיו מזה שיידעו שהן נדות:

ומטעם שהוא כבזיון לה ויש בזה משום כבוד הבריות לא חששו, משום שאין בזה בזיון כ"כ דידוע לכל שהנשים הן נדות י"ב יום בכל חדש כשאינן זקנות ולא מעוברות וצריכין להתרחק מבעליהן באיזה דברים, ואדרבה הא הרבה היו לובשות בגדים מיוחדים לימי הנדות ומזה היו יודעות השכנות שהיא נדה אלמא שלא היו מתביישות בזה. ומה שמתביישות כשהיא נמצאת עם אלו שאינן שומרות דיני התורה אין להחשיב בושת כזה לכבוד הבריות להתיר איסורים ואף לא מנהג ישראל בשביל זה, כיון דאדרבה טוב שלא תתבייש אף לפניהן בקיום מצות התורה. ומה שמצינו בנדה דף ע"א בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות והתקינו מחמת זה לב"ש שיהיו מטבילים ע"ג כל הנשים, אינו משום שיש בושת לפרסם שהיא נדה אלא מטעם שפרש"י שם שמתביישין בזה שאפילו במיתתן הן משונים מכל אדם, ואדרבה משמע שלא הוי הבושת גם שם במה שידעו שמתה נדה אלא משום שמתנהגין במיתת נדה שלא כמו שנוהגין עם כל אדם במיתתן.

עולה מדבריו שלוש נקודות חשובות:

א. אין מה להתבייש מזה שיידעו שאישה ספציפית היא נדה כיון שכל העולם יודע שרוב הנשים מקבלות מחזור פעם בחודש ולכן, אין סיבה להתבייש בזה.

ב. בגמרא (רש"י כתובות עב ע"א ד"ה הוחזקה) מוזכר שנהגו נשים ללבוש בגדים מיוחדים בזמן נדותן, וזו הוכחה לכך שלא החביאו את מצב הנדה שלהן. אמנם ניתן לחלוק ולומר שאולי נשים אחרות או הבעל ידע שהיא לובשת בגדים מיוחדים שמסמלים שהיא נדה, אבל זה לא אומר שגברים אחרים או נשים שאינן קרובות לאישה יידעו מזה וממילא עדיין יש להן בושה מזה.

ג. הבושה היא דווקא בפני נשים שאינן שומרות תורה ומצוות, ובזה אין מה להתבייש בכך שאנו שומרים מצוות. אדרבה, היא צריכה להתגאות בכך.

אמנם, המציאות בימינו מוכיחה שלא כדברי האג"מ. איננו יכולים לבטל את דבריהן של נשים רבות, שומרות תומ"צ קלה כבחמורה שעושות כל טצדקי כדי שלא יידעו, אף בפני בני ביתן, שהיא נדה. זוגות רבים סיפרו לי שהם מקפידים לסגור את המיטות שלהם בבוקר, כדי שהילדים לא יידעו מתי הן מחוברות ומתי הן נפרדות. נשים וגברים ירגישו בושה עצומה עם בני ביתם או חבריהם יידעו שהאישה בנדתה, על אף שלכאורה אין במה להתבייש כלל.

לאור זה, יש לדון בזווית נוספת של דיון זה, שכמעט ולא נדון בספרות הפוסקים בהתייחס לנדוננו.

חז"ל אמרו: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (ברכות מ"ג ע"ב ועוד מקומות). אם יהיה בזה בושה גדולה לאיש או לאשתו, ברור שמניעת הלבנת פנים זה שיקול הלכתי שיש לקחת אותו בחשבון. חכמים התייחסו להלבנת פנים זו בחומרה רבה ואף החשיבו את זה כאבק רציחה (רבינו יונה-שערי תשובה, שער ג', סעיף קלט). בתוספות בבבא מציע נ"ט ע"ב ד"ה נוח לו אמרו: נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מדוד. כלומר: לפי התוספות, ייתכן לומר שהלבנת פנים חמורה מבעילת אשת איש. הפני יהושע (בבא מציעא נ"ט ע"ב) סובר שמלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא והוא שואל למה אדם לא צריך למסור עצמו למיתה ולא להלבין פני חבירו כמו שהוא חייב למסור עצמו ולא לרצוח את חבירו. תשובתו היא שכיון שאין על זה פסוק מפורש, אז אינו חייב בזה. אבל עצם השאלה מראה כמה הוא מתייחס לזה בחומרה. הרמב"ם סובר שהלבנת פנים הוא איסור תורה ממש והוא החשיב איסור הלבנת פנים בספר המצוות (מצוות ל"ת ש"ג).

קורס הדרכת חתנים דיגיטלי

הבנת עניין הלבנת פנים כשיקול הלכתי מובאת בפוסקים שונים כמעשה שיש לקחת בחשבון כאשר באים לדון על מעשים ספצייפיים. מנחת שלמה חלק א סוף סי' ז (בעניין חילול שבת), שו"ת בניין ציון ס' קעב (בעניין להציל עצמו ממיתה על ידי ביוש חבירו), שו"ת יביע אומר חלק א', יו"ד סימן יא (בעניין יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא, אם אפשר להתירו בשתיה, בכדי שלא לבייש את המומר, או יש לאסרו כדין יין נסך).

דיון נוסף רחב ומעמיק בהלכה מובא בהקשר ל"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות י"ט ע"ב ומקומות נוספים). לא אוכל להיכנס לדיון רחב זה עתה (עיינו מאמרו של הרב דר' נחום רקובר המסכם את הנושא ב: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/kvod-4.htm).

לפני סיכום, אביא כאן את תשובתו הנחרצת של הרב יובל שרלו בעניין מסירה מיד ליד בפני רבים (רשו"ת היחיד עמ' 205). הרב שרלו כותב שבימינו אין מקום לאיסור מסירה מיד ליד בציבור. הוא מבסס את תשובתו על 3 סיבות.

א. לא ייתכן שההלכה תפגע בכבוד האישה.

ב. אי אפשר בפרהסיה להגיע לחיבוק ונישוק בנדה כתוצאה ממסירה מיד ליד.

ג. בעצם הידיעה של אחרים על המצב של האישה – זה לבד חוסר צניעות. מסיבות אלו הוא סובר שאין צורך להקפיד על איסור מסירה בפני אנשים אחרים. כמובן, אין בדבריו היתר למגע ממש ומה שניתן למנוע ראוי למנוע.

מסקנה להלכה

במקרה של שאלת מגע כתוצאה מהסיטואציה שתוארה בשאלה, לפי מה שכתבתם, אכן היתה לכם הלבנת פנים וחוסר נעימות גדולה. ראינו לעיל כמה הקפידה התורה על הלבנת פניו של אדם. לכן, אני סבור שהדבר הנכון הוא היה להימנע עד כמה שניתן מכל מגע כל עוד אחרים לא יכולים לשים לב לזה. כשזה אי אפשר, לנסות שתהיה הפסקת בגד ביניכם. במידה וגם זה לא ניתן, מותר לטובת הצילומים בלבד לגעת אחד בשני לזמן המינימלי ביותר.

הערה חברתית רוחנית: ייתכן שאנו צריכים להרגיש לכתחילה יותר בנוח עם איסור הנידה. כולם יודעים שלכל בעל ואישה יש תקופה של מותר ואסור ולכן למה צריך להתבייש בזה (זו טענתו של האגרות משה). אך כיון שאנחנו עדיין לא שם, אז ההרגשות שלכם היו טבעיות ואל לכם לייסר את עצמכם על מה שהצלחתם לשמור ולא על מה שלא.

עצה פרקטית למי שייקלע למציאות כזאת. לקחת את הצלם הראשי הצידה ולומר לו בסוד שאסור לכם לגעת ולכן שיתחשב בבקשות שלו לפוזות מכל הנוגעים בדבר. אני בטוח שזה יפתור את מירב הבעיות.

בברכה,

רפי אוסטרוף

---

הרב רפי אוסטרוף

מחנך למיניות חיובית

קצת על הרב רפי אוסטרוף

ראש המועצה הדתית גוש עציון ומנחה למיניות חיובית

בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון

מייסד שותף של מרכז יה"ל - מרכז ייעוץ והדרכה לחיי אישות

בוגר הקורס לייעוץ בקדושה של מכון פועה ואוניברסיטת בר-אילן

ניסיון של 30 שנות נישואין, ולמעלה מ-20 שנות ניסיון בחינוך למיניות חיובית, הדרכת חתנים, חיתון וייעוץ לזוגות

יוזם ומנהל את הקורסים להדרכת חתנים וכלות מטעם המועצה הדתית גוש עציון

חשוב לי להפיץ את הידע שרכשתי במשך שנים רבות מניסיון מהשטח, של מה עליך לעשות / לא לעשות, כדי שחיי הנישואין שלך יצליחו.

אני מאמין גדול בכך שאנחנו יכולים ללמוד ולחנך את עצמנו כיצד לאהוב!

החזון שלי ללמד כמה שיותר זוגות לחיות חיי נישואין מאושרים לנצח,

ולהשפיע על כך שהמספרים העצומים של הגירושין יפחתו

---