שו"ת: האם מותר להסתכל באותו מקום?
שאלה:
מאוד משונה עבורי שהסתכלות באיבר המין הנשי (שהוא בסופו של דבר יוצר חיים ומביא חיים לעולם) יכולה להיתפס באיזושהי קונסטלציה כמשהו מגונה. מדוע אסור? חלק מהבאה לסיפוק מיני היא הכרות עם האישה ועם גופה וכמובן, גופה של האישה הוא יצירה של הקב"ה, מדוע לא ניתן להתבונן בה אף כיצירה שניתן להתענג עליה, אלא כמשהו כה טמא שאסור להתבונן בו? עידוד של קיום יחסי מין בחושך מחזק את הבושה וההסתרה שיש גם ככה סביב הנושא הזה (בחברה הישראלית בכלל ובחברות שמרניות יותר בפרט), ומונע מנשים יחסי מין מספקים שהם חלק אינטגרלי וחשוב מחיי הנישואין.
תשובה:
שלום לשואל היקר,
ותודה על שאלתך בסוגיית איסור ההסתכלות באותו מקום.
השולחן ערוך באו"ח סימן רמ סעיף ד כתב:
אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, כ) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, כ) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה...
השולחן ערוך כותב שיש איסור להסתכל באותו מקום[1].
הרמ"א לא חלק על השולחן ערוך בסימן רמ, ולעומת זאת הוא התיר את הנישוק באותו מקום באב"ע סימן כה סעיף ב. כלומר, הרמ"א חולק עקרונית על השולחן ערוך ומתיר את הנישוק באותו מקום. למה הוא לא העיר בסימן רמ? כנראה כיוון שהוא סובר שהמקום העיקרי ללימוד הלכות אישות הוא באבן העזר ולכן שמר את הערתו לשם.
נעסוק בכל טיעון של השולחן ערוך בנפרד:
איסור ההסתכלות באותו מקום מקורו בגמרא במסכת נדרים כב בדברי רבי יוחנן בן דהבאי:
סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום.
כפי שכתבתי במאמרים רבים[2], חכמים חולקים על רבי יוחנן בן דהבאי ומתירים, וזוהי מסקנת הסוגיה שם.
אך פוסקים רבים הביאו את דברי רבי יוחנן ופסקו אותם להלכה, ביניהם הראב"ד בשער הקדושה והטור בסימן רמ.
הגמרא בנדה יז ב אוסרת קיום יחסים ביום:
אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך". מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום אמר רבא: ואם היה בית אפל – מותר, ות"ח – מאפיל בכסותו ומשמש. תנן: או תשמש לאור הנר! אימא: תבדוק לאור הנר. ת"ש: אף על פי שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה! אימא: הבודק מטתו לאור הנר הרי זה מגונה. תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא, ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים. קתני מיהא משמשין מטותיהן ביום! אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד משמשין – מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ – דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה.
הטעם העיקרי לפי הגמרא לאיסור לקיים יחסים ביום הוא בגלל האור, שמא יראה את אשתו והיא תתגנה עליו, מדין "ואהבת לרעך כמוך". החשש הוא שהבעל יראה בה דבר מגונה. בדיון הגמרא צריכה לתרץ מקורות תנאיים רבים המדברים על תשמיש באור ומתרצת בדוחק את כל המקורות. בסופו של דבר, הגמרא מתירה תשמיש ביום במקרה שהאישה תהיה עייפה בשעות הלילה ובחושך.[3] כמו כן, הגמרא מתירה לתלמיד חכם שיאפיל בטליתו על אור הנר. הגמרא כנראה סומכת על תלמיד חכם שישמור על כבוד האישה ולא יסתכל בה.[4]
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כא, י אוסר תשמיש לאור הנר בכל מקרה, וביום אסור כיוון "שעזות פנים היא לו". המגיד משנה מציין שהוא לא הביא את ההיתר של שימוש בבית אפל כדי "להרחיק מהרגל תשמיש".
משתמע מהגמרא שהאיסור של שימוש ביום נובע מהחשש של שימוש באור, ולכן הגמרא בנדה מחברת את הנושא של שימוש לאור הנר ושימוש ביום. מצד שני, הגמרא מתייחסת בשלילה גם למי שמשמש ביום כיוון שזו דרך עזות (שבת פו א: "ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום"). וכן בצורה מפורשת יותר בגמרא בנדה טז ב:
א"ר יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום. (אמר רב המנונא) מאי קרא? שנאמר: יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר, לילה ניתן להריון, ויום לא ניתן להריון. ר"ל אמר מהכא: בוזה דרכיו ימות.
בניגוד לגמרא בנדה, מהגמרא בביצה כב א משתמע שאסרו בכל מקרה לשמש בבית שיש בו נר, וכך כתב גם הריטב"א בשם הראב"ד (על אתר בנדה).
הטור בסי' ר"מ נקט כגישה המקילה והתיר בתנאים מגבילים:
אסור לשמש ביום דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות"ח שהוא צנוע בדרכיו, מאפיל בטליתו ושרי.
בין השולחן ערוך ובין הרמ"א בסימן רמ רואים פער ניכר ביחס לשימוש ביום. השולחן ערוך אוסר לשמש לאור הנר בכל מקרה, אך מתיר לשמש ביום בבית אפל. הרמ"א מתיר על ידי עשיית מחיצה של עשרה טפחים, אפילו שאור הנר נראה דרך המחיצה. וכן הוא מתיר על ידי כפיית כלי על הנר או לתלמיד חכם להאפיל בטליתו. המ"ב נטה להחמיר על אתר ומתיר לתלמיד חכם להאפיל בטליתו רק לצורך גדול, והוא כשיצרו מתגבר עליו. בשער הציון הביא שמותר בכל אדם אם האדם יכול לבוא לידי חטא אם לא ישמש.
לסיכום עניין האור:
אנו רואים שלחז"ל יש העדפה ברורה לקיים יחסים בלילה או בחושך. לעניין נישוק באותו מקום, אם המעשה ייעשה בחושך, אזי אין בעיה של ראיית דבר מגונה או הסתכלות באותו מקום. אין זה אומר שחייבים חושך מוחלט אלא מספיק שיש אור עמום. ייתכן להוסיף פה סברה של "צורך גדול" במקרה שאישה מבקשת מבעלה לקיים את מצוות העונה שלו באופן זה.[5]
עד כאן הדיון ביחס לקיום יחסים ביום ובאור מבחינה הלכתית.
מצד שני, יש סברא שכל זה נאמר לחומרא. אבל מעיקר הדין הכל מותר כלשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כא י:
אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה--בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים.
אמנם אחרי זה הרמב"ם מסייג בהלכות מסויימות, אבל מעיקר הדין הוא לא הגביל אף בנישוק באותו מקום, בין ביום ובין בלילה.
לכן נראה לי שהכלל החשוב הוא, כמו בנושאים רבים שקשורים לחיי אישות, תלוי בכוונה ובהקשר. אם המטרה היא שמחת מצוות עונה ועונג האישה, אז מותר. אם המטרה היא להשביע את הסקרנות או את התאווה האישית שלו, ללא קשר להנאה של האישה – אז הדבר אסור.
יש בהחלט גברים שצריכים להכיר מקרוב את האיבר של האישה שלהם על מנת שיידעו איפה נמצא הדגדגן ומה צריך לעשות כדי לגרום לה לעונג. אולי אוסיף ואומר שרוב הגברים לא מכירים את האיבר מקרוב ואף נשים רבות לא מכירות את עצמן. לכן, אם זו המטרה, מותר ואף רצוי.
בברכה,
רפי אוסטרוף
המשיב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.
מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.
[1] הוא אוסר בסעיף זה מעשה נוסף: נישוק באותו מקום מדין "בל תשקצו" ולא אתייחס כאן לנושא זה. התייחסתי לכך בנפרד במאמרי: נישוק באותו מקום בספרי "כמה לך בשרי" עמ' 72.
[2] עיינו בספרי "לדעת לאהוב" עמ' 183.
[3] אך משמע בכתובות סה ב שבבית אפל מותר לכל אדם.
[4] לשונו של הרמב"ם הלכות איסורי ביאה כא, י: "ואם היה תלמיד חכמים שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש". אפשר להסביר את ההיתר לת"ח בשני אופנים: א. כפי שהסברתי בגוף המאמר, שהוא לא יתפתה להסתכל בגוף אשתו. ב. הוא לא יתיר לעצמו להתנהג כך תמיד אלא רק בעת הצורך כפי שהוא מסביר בתחילת ההלכה, שמדובר על ליל שבת ואי אפשר לכבות את הנר.
[5] ועיין ב"שמחת הבית וברכתו", עמ' 56.
