מה רע בפרישות מינית?
עודכן: 3 בדצמ׳ 2021
לאחרונה התוודעתי למדרש נפלא. המדרש לקוח ממדרש המכירי. ילקוט המכירי הוא ילקוט מדרשים שאסף ר' מכיר בן אבא מרי, המכיל מדרשי חז"ל לספרי הנביאים ולכמה מספרי כתובים. ר' מכיר ציין מהו המקור לכל דרשה בילקוט. הילקוט התחבר ככל הנראה במחצית השנייה של המאה ה-14 בספרד.
המדרש מספר על נסיבות לידתו של דוד המלך. והנה המדרש לפניכם:
אמרו שישי אחר שנולדו לו שבעה בנים ושתי בנות עמד ופירש מאשתו, ואחר שלש שנים משפירש מאשתו בא השטן ורקד לפניו ובקש להכשילו בעבירה, שכך דרכו של יצר הרע שהוא רודף אחר הצדיקים וכל משאו ומתנו בהם דכתיב ואליך תשוקתו, וכל כך הסיתו עד שחשקה נפשו בשפחתו ואמר לה הרי את בת חורין וקשטי עצמך ובואי ליני עמי הלילה. מה עשתה השפחה הלכה וספרה הדברים לגברתה ואמרה לה בואי והצילי נפשי ונפש בעלך מגיהנם ובואי והכנסי במקומי וליני עמו את. וכן עשתה הגברת בתחבולות הנשים והיה סבור שהיה בא על השפחה והוא היה בא על אשת חיקו, ובלילה ההוא נתעברה בדוד.
וכשנודע וניכר העובר באו הבנים וספרו לאביהם שאמם מעוברת, אמר להם דעו בני כי זנתה אמכם והיא הרה לזנונים שכבר יש לי שלש שנים שפירשתי ממנה. אמרו הבנים אם כן נהרוג אותה, אמר להם אם תהרגו אותה תוציאו לעז עליכם הניחוה עד שתלד והולד שתלד נגדל אותו כמי שמגדל אסופי מן השוק ולכשיגדל יהיה עבד שלנו רועה בצאן. וכן עשו כשגדל דוד גרשוהו מעל שולחן אביהם ומאסוהו ותיעבוהו ובדד ישב מחוץ לאהלו מושבו וישב כך מרוחק ומאוס מהם שמונה ועשרים שנה.
לסוף שמונה ועשרים שנה אמר הקדוש ברוך הוא לשמואל לך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך (שמואל א טז א), וכל מקום שנאמר "לי" הוא לגדולה ולשם.
(מדרש מכירי על תהלים קיח)
אני רוצה להתמקד בסיפור זה להיבט של האדם הפרוש. ישי אבי דוד, מחליט לפרוש מאשתו לאחר שהולידה לו 9 ילדים. הוא אכן פורש 3 שנים מאשתו. כנראה בזמן הזה הוא מאבד כל חשק מיני לאשתו, והוא דווקא נדרש אחר השפחה. היא אישה הנמצאת תדיר בביתם, היא לא יכולה להתנגד וכנראה הוא פיתח משיכה כלפיה.
מה גורם לאדם גדול כישי אבי דוד המלך, להימשך לשפחה בביתם ובעצם לבגוד בכל מערכת הערכים שבהם הוא חי.
בגמ' (שבת נה:) " ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד ", היינו שהיו צדיקים גמורים ולא היה בהם חטא כלל, אלא שהם מתו בגלל שנקנסה מיתה על העולם. מצד אחד נראה שהמדרש סותר את הגמרא. מצד שני, אולי זה לא סותר, כי בסופו של דבר, ישי לא בא לידי חטא והקב"ה לא מחבר מחשבה למעשה בעבירות.
בכל מקרה אני לא בא לנתח את האישיות של ישי. אין לי רצון או אפשרות להעריך אנשים גדולים מתקופת התנ"ך. אני יכול רק לנסות להבין מה רצו חכמינו ללמדנו במדרש זה.
אני סבור שהם באים ללמדנו עניין פסיכולוגי חשוב של שימור האנרגיה המינית. הערובה הטובה ביותר להתנהגות מינית בריאה היא לתת לה ביטוי ומקום חיובי בחיינו. רבי יהודה הלוי בעל הכוזרי כותב דברים פשוטים בעניין זה בחלק ג' של ספרו ה"כוזרי" (מתוך אתר "דעת" בתרגום אבן תיבון):
אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר [משלי ט"ז ל"ב]: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם. והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בניצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים. ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשתמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזיכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל.
ולא עזב אחד מאלו הכוחות והאיברים שירבה במה שהוא מיוחד בו ויפחית הנשארים. וכאשר עשה צרכי כל אחד מהם, ונתן לטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשנה, ולחיוניים מה שיספיק להם מהיקיצה והתנועה במעשה העולם, אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להידבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, רוצה לומר המדרגה האלוקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית. ויסדר עדתו ויתקנה, ודומה לסדר שסידר משה עליו השלום לעדתו סביבות הר סיני. ומצווה הכוח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבוא מאצלו צווי, ויעשהו לעתו. וישמש בכוחות ובאיברים כפי אשר יצווה מבלי המְרות. ויצווה אותו שלא יפנה אל השדים [=השטן] המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיוועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם - יקבלם, ואם לא - ימרם, ויקבל החפצי זה ממנו ויסכים לעשותו. ומיישר כלי המחשבה, ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות.
לאדם יש צרכים בסיסיים. אוכל, שתיה, שינה וגם ביטוי מיני. אם אחד מצרכים אלו נחסמים ממנו, הוא יוצא מאיזון והוא יצטרך להשלים את זה ממקום אחר. התורה מצווה על האדם לא לגנוב, אבל אם אין לו כסף לקנות אוכל, בסוף הוא ייצא מקו היושר ויגנוב. אם לאדם אין ביטוי מיני כשר ובגדרים ברורים – הוא יגיע לזה בדרכים אחרות, לרוב לא כשרות או סטיות. מעטים מאד הפעמים שלאדם לאורך זמן לא יהיה ביטוי מיני, והוא לא יצא מאיזון.
אני נוהג להשתמש בדימוי לגבי מיניות כזאת שמה שלא נכנס בדלת, ייכנס דרך החלון. כשהייתי בצבא השתמשו בביטוי גס יותר: "מי שלא אוכל בבית, אוכל בחוץ [אמנם המקור לדימוי זה הוא בחז"ל, עיין נדרים דף כ ע"ב]. אם אדם לא חי חיי אישות טובים ומספקים עם אשתו ולהיפך, הרבה פעמים הביטוי המיני יבוא בדרך שלילית: בגידה, פורנוגרפיה או חלילה פגיעות מיניות, ח"ו גם של קטינים.
יותר מדי פעמים נפגשתי בחיי במציאות עגומה זו. גם אנשים גדולים בתורה ופרושים, כיון שמשהו היה מקולקל ביחסים שלהם, הופיע אחר כל קלקול בהתנהגות המינית שלהם. אין צורך להזכיר פרשיות מפורסמות וידועות, מספיקים לי המיקרים הפחות ידועים שהתוודעתי אליהם.
לכן חז"ל כל כך הקפידו על יחסים תקינים בין הבעל והאישה עד שאם אחד מהם נדר לא לקיים יחסים שבועיים (לפי בית שמאי) או אפילו שבוע (לפי בית הלל) – הרי זו עילה לגירושין [עיין משנה כתובות ס"א ע"ב].
אני חושב שזה המסר העיקרי שחז"ל רצו ללמדנו מסיפור זה של פרישת ישי. במקום שאדם יתחסד בפרישות מינית, הוא יהיה יותר צדיק אם הוא יתן לזה ביטוי חיובי בחיים שלו, ובכך יימנע מלהגיע למצבים שאדם מחפש את השחרור המיני שלו עם אישה אחרת.
