מאמר על נישוק באותו מקום (לאישה ולגבר)

ניסן תשע"ה

עדכון: סיון תשפ"ו

פעמים רבות נשאלתי על ההיתר או האיסור לנשק באותו מקום, כלומר לקיים יחסים הנקראים בפי הציבור: "מין אוראלי"..

יש לציין שבשו"תים שנכתבו לאורך הדורות אין כמעט התייחסות לנושא זה. לעומת זאת, בשו"תים רבניים באינטרנט, זו שאלה נפוצה ביותר בתחום יחסי האישות. מה קרה ומה השתנה? אולי האנונימיות של האינטרנט מאפשרת לשאול שאלה שקודם לכן אנשים התביישו לשאול. אולי בני זוג לא נהגו בזה, ולכן לא הייתה שאלה, אך יש לציין כי יש התייחסות לנישוק באותו מקום לאישה בגמרא ובהלכה, אך לא לגבר. בין כך ובין כך, רבים שואלים ועל כן למרות מניעות נפשיות רבות להתייחס לשאלה, החלטתי לכתוב את הדברים הבאים. 

הדיון מתחלק לשניים: נישוק של האישה לאיש ונישוק של האיש לאישה.

נתחיל בעניין הפשוט יותר מבחינה הלכתית. 

לא מצאנו באף מקום סייג על נישוק של האישה באיבר של הגבר, או כל מעשה אחר שם. הסייג ההלכתי היחיד הוא שלא יצא לגבר זרע מחוץ לנרתיק האישה. מכל המקורות ההלכתיים והמחשבתיים הידועים לנו, רצוי שזרע הגבר יצא בתוך הנרתיק של האישה. הנחייה זו אינה מונעת את האפשרות של נישוק לגבר באיבר שלו, ואז כאשר הוא רוצה לפלוט, זה ייעשה בנרתיק בלבד. גם לדעות המתירות בצורה אקראית יציאת זרע שלא בנרתיק,[1] לדעתי זה ראוי בעיקר כאשר ישנה מניעה מפליטה בנרתיק מצד האישה [2]. לא כדי למלא את תאוות הגבר בלבד. ואכן, יש חשש אמיתי שהגבר יתאווה לצורה זו של יחסים באופן מוגזם וכך הוא עלול להחטיא את המטרה של יחסי האישות: חיבור הזוג לאחד כדרך כל הארץ.

הערה הלכתית חשובה: פעמים רבות נשים נאלצות לקיים יחסים עם בעליהם או מסכימות לכך גם כשהן לא נמשכות לכך מצד עצמן. אין זה המקום להאריך בנושא זה או לדון בו, אבל יש לי חשש כבד מלחץ כזה או אחר מצד הבעל לקיום יחסים בצורה זו, ואיני רוצה שמאמר זה יהיה "הכשר" לכך. מאמר זה הוא הלכתי באופיו ולא הדרכתי, ולכן איני מתכוון להיכנס כאן לצדדים הנפשיים של מי שמתבקש לבצע מין אוראלי או מה המניעים לקיום יחסים כך. אבל הכלל הוא ברור ופשוט: קיום יחסים מיניים בצורה זו מותרת על פי הלכה רק בהסכמה מלאה וחופשית של האישה. כל דבר אחר הוא קרוב לאונס וזנות ואסור בתכלית האיסור על פי הלכה[3].

עבור האישה

אשר לאישה – יש והאישה מבקשת מבעלה לנשק לה באותו מקום כיוון שזה גורם לה להנאה. האם מותר לבעל לנשק לאישה באותו מקום?

הגמרא במסכת נדרים כ א מביאה את דעתו של יוחנן בן דהבאי האוסר על הגבר לנשק לאשתו באותו מקום:

חכמים חולקים עליו ומתירים:

הרמב"ם בפרק כ"א מהל' איסורי ביאה הלכה ט' פסק כחכמים והתיר:

וכן פסק הרמ"א באבן העזר כ"ה ב':

וברור מדבריו שהוא התכוון גם לאותו מקום, אחרת הוא היה מסתייג מכך. ואכן פרשני השולחן ערוך הבית שמואל והבאר היטב אסרו את הנישוק באותו מקום. זו כנראה גם דעתו של הגר"א שהסביר את הגמרא בנדרים על פי הראב"ד שמחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן דהבאי הוא רק לעניין הפיכת שולחן ולא לשאר הדברים. הוכחתי באריכות בספרי "לדעת לאהוב" [4] שלא זה פשט הסוגיה, וביאורו של הראב"ד בא כדי לצמצם או להגביל את ההיתר הגורף של חכמים בגמרא. אך כפי שהבאתי לעיל, הרמב"ם, התוספות ביבמות לד והרמ"א לא פסקו כמוהו והתירו את הדבר.

בל תשקצו ואיסור ההסתכלות באותו מקום

השולחן ערוך באו"ח סי' ר"מ סעיף ד' כתב:

כאמור לעיל, הרמ"א לא חלק על השולחן ערוך בסימן רמ, ולעומת זאת הוא התיר את הנישוק באותו מקום באב"ע סימן כה סעיף ב. כלומר, הרמ"א חולק עקרונית על השולחן ערוך ומתיר את הנישוק באותו מקום. למה הוא לא העיר בסימן רמ? כנראה כיוון שהוא סובר שהמקום העיקרי ללימוד הלכות אישות הוא באבן העזר ולכן שמר את הערתו לשם.

נעסוק בכל טיעון של השולחן ערוך בנפרד:

איסור ההסתכלות באותו מקום מקורו בגמרא במסכת נדרים כב בדברי רבי יוחנן בן דהבאי: 

כאמור לעיל, חכמים חולקים על רבי יוחנן בן דהבאי ומתירים, וזוהי מסקנת הסוגיה שם.

אך פוסקים רבים הביאו את דברי רבי יוחנן ופסקו אותם להלכה, ביניהם הראב"ד בשער הקדושה והטור בסימן רמ.

הגמרא בנדה יז ב אוסרת קיום יחסים ביום:

הטעם העיקרי לפי הגמרא לאיסור לקיים יחסים ביום הוא בגלל האור, שמא יראה את אשתו והיא תתגנה עליו, מדין "ואהבת לרעך כמוך". החשש הוא שהבעל יראה בה דבר מגונה. בדיון הגמרא צריכה לתרץ מקורות תנאיים רבים המדברים על תשמיש באור ומתרצת בדוחק את כל המקורות. בסופו של דבר, הגמרא מתירה תשמיש ביום במקרה שהאישה תהיה עייפה בשעות הלילה ובחושך. [5] כמו כן, הגמרא מתירה לתלמיד חכם שיאפיל בטליתו על אור הנר. הגמרא כנראה סומכת על תלמיד חכם שישמור על כבוד האישה ולא יסתכל בה. [6]

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה כא, י אוסר תשמיש לאור הנר בכל מקרה, וביום אסור כיוון "שעזות פנים היא לו". המגיד משנה מציין שהוא לא הביא את ההיתר של שימוש בבית אפל כדי "להרחיק מהרגל תשמיש". 

משתמע מהגמרא שהאיסור של שימוש ביום נובע מהחשש של שימוש באור, ולכן הגמרא בנדה מחברת את הנושא של שימוש לאור הנר ושימוש ביום. מצד שני, הגמרא מתייחסת בשלילה גם למי שמשמש ביום כיוון שזו דרך עזות (שבת פו א: "ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום"). וכן בצורה מפורשת יותר בגמרא בנדה טז ב:

בניגוד לגמרא בנדה, מהגמרא בביצה כב א משתמע שאסרו בכל מקרה לשמש בבית שיש בו נר, וכך כתב גם הריטב"א בשם הראב"ד (על אתר בנדה).

הטור בסי' ר"מ נקט כגישה המקילה והתיר בתנאים מגבילים:

בין השולחן ערוך ובין הרמ"א בסימן רמ רואים פער ניכר ביחס לשימוש ביום. השולחן ערוך אוסר לשמש לאור הנר בכל מקרה, אך מתיר לשמש ביום בבית אפל. הרמ"א מתיר על ידי עשיית מחיצה של עשרה טפחים, אפילו שאור הנר נראה דרך המחיצה. וכן הוא מתיר על ידי כפיית כלי על הנר או לתלמיד חכם להאפיל בטליתו. המ"ב נטה להחמיר על אתר ומתיר לתלמיד חכם להאפיל בטליתו רק לצורך גדול, והוא כשיצרו מתגבר עליו. בשער הציון הביא שמותר בכל אדם אם האדם יכול לבוא לידי חטא אם לא ישמש.

לסיכום עניין האור:

אנו רואים שלחז"ל יש העדפה ברורה לקיים יחסים בלילה או בחושך. לעניין נישוק באותו מקום, אם המעשה ייעשה בחושך, אזי אין בעיה של ראיית דבר מגונה או הסתכלות באותו מקום. אין זה אומר שחייבים חושך מוחלט אלא מספיק שיש אור עמום. ייתכן להוסיף פה סברה של "צורך גדול" במקרה שאישה מבקשת מבעלה לקיים את מצוות העונה שלו באופן זה. [7]

בל תשקצו

השולחן ערוך הוסיף באיסור נישוק באותו מקום את הסיבה של בל תשקצו:

מקורו של השולחן ערוך להלכה זו אינו ברור. בתלמוד הבבלי לא מוזכר איסור של בל תשקצו בנישוק באותו מקום. האיסור של "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" נכתב בתורה על איסור אכילת דברים טמאים.[8] הגמרא במסכת מכות טז ב הוסיפה לאיסור של "לא תשקצו" את האיסור להשהות את הנקבים.

ביאור הגר"א על השולחן ערוך ציין את הגמרא במכות כמקור לאיסורו של הרמב"ם, אבל כאמור איסור זה לא מופיע שם.

מכאן נראה לומר שמרן השולחן ערוך כתב איסור זה מעצמו וצירף את זה לאיסור ראיית המקום כלשונו: "ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם". כלומר, הוא מצרף את זה מדעתו לאיסור העיקרי של איסור ראיית אותו מקום לשיטתו. אך כיוון שאין בזה איסור שמקורו ברור, הרי השיקוץ של דבר זה יכול להיות תלוי אדם ומקום, כמו שנאמר בהלכות שונות ובהתייחסויות שונות לאיסור בל תשקצו ביחס לדבר מאוס. הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ב יורה דעה ה, כותב על היחסיות של איסור בל תשקצו, ושזה תלוי אדם וחפץ, יותר מכל דבר אחר (עיין במקורות הרבים שם).[9] לאדם אחד מעשה מסוים יהיה משוקץ, ולאדם אחר כלל לא. כך אפשר להגדיר את מעשה הנישוק באותו מקום: לאדם אחד זה יהיה איסור ולאדם אחר מותר. 

לענ"ד ראוי להוסיף פה שיקול נוסף. אנו חיים בעידן היגייני אחר לחלוטין מזה של ימי קדם. גברים ונשים נוהגים להתקלח מדי יום. רוב האנשים בעת העתיקה היו מתרחצים הרבה פחות, ונשים נהגו להתרחץ פעם בחודש בלבד בסוף ימי הטומאה לקראת הטבילה במקווה. במציאות כזו, קל הרבה יותר להבין את הרתיעה מנישוק באותו מקום, בגלל הריחות וחוסר הניקיון. בימינו שהאפשרות להתרחץ כל יום מצויה ביותר, ההתייחסות לאותו מקום יכולה לקבל גדר אחר.

סיכום:

ביחסי אישות יש מדרגות שונות כפי שכתוב הרמב"ם:[10]

מאידך הרמב"ם הוא זה שאמר שכל מה שאדם רוצה לעשות ביחסי אישות – מותר. אלא שבדבר זה יש מדרגות. בהחלט יש מקום שאדם יקדש את עצמו במותר לו, בהסכמתו ובהסכמת אשתו. ולכן, לא כל מה שמותר, חייבים לעשות. לעומת זאת, אם בדבר זה הבעל משמח את אשתו, בהחלט יש לזה מקום מבחינת מצוות עונה. 

ועל כן, בקיצור:

לנשק לגבר – איננו מוצאים איסור מפורש אך יש לוודא שמקום הפליטה של הזרע יהיה בנרתיק של האישה. כמו כן – צריך לוודא כי האישה מסכימה לכך ועושה זאת מרצונה החופשי. אם לא, יש בזה משום זנות ואונס.

לנשק לאישה – יש אוסרים ויש מתירים. בכל מקרה, המעשה צריך להיות בחושך. תנאי בסיסי הוא שזה רצונה של האישה ונעשה לבקשתה, ולא רצון הגבר בלבד. [11]

הרב רפי אוסטרוף הוא מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספרים "לדעת לאהוב",  כמהּ לךָ בשרי, מבשרי אחזה אלוֹה.

הספר לדעת לאהוב פורסם בעבר בשם העט "אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר..

[1]  תוספות יבמות לד ב ד"ה ולא כמעשה, רמ"א סימן כה ב.

[2]  ראו מאמרי בספר זה "הוצאת זרע במסגרת יחסי אישות".

[3]  על פי רש"י נדרים כ ע ד"ה שנואה וד"ה בני שכרות, ור"ן ד"ה בני אנוסה.

[4]  נספח א עמ' 183.

[5] אך משמע בכתובות סה ב שבבית אפל מותר לכל אדם.

[6] לשונו של הרמב"ם הלכות איסורי ביאה כא, י: "ואם היה תלמיד חכמים שאינו בא להמשך בכך הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש". אפשר להסביר את ההיתר לת"ח בשני אופנים: א. כפי שהסברתי בגוף המאמר, שהוא לא יתפתה להסתכל בגוף אשתו. ב. הוא לא יתיר לעצמו להתנהג כך תמיד אלא רק בעת הצורך כפי שהוא מסביר בתחילת ההלכה, שמדובר על ליל שבת ואי אפשר לכבות את הנר.

[7] ועיין ב"שמחת הבית וברכתו", עמ' 56.

[8] ויקרא כ, כה.

[9] ובעיקר בפר"ח יו"ד סימן פד סקג.

[10] הלכות איסורי ביאה פרק כא.

[11] עתה שזכינו להרחבות שמחת הבית וברכתו מאת הרב מאור קיים מלמד, ראיתי שגם הוא מסיק הלכה למעשה כפי שכתבתי וברוך שכיוונתי, והרוצה לדקדק בדבריו יראה שם בעמ' 173–174.