שלא כדרכה (מין אנאלי) - הלכה ומחשבה
עודכן: 8 באפר׳ 2021
הנושא של ביאה שלא כדרכה, כלומר יחסי מין בפי הטבעת, פעם לא היה מדובר בכלל ובשנים האחרונות קיבל הרבה יותר מקום.
אתייחס ליחסי מין בצורה זו ראשית כל מבחינה הלכתית ולאחר מכן מבינה רעיונית-מחשבתית.
בגמרא במסכת נדרים דף כ' א' מצאנו התייחסות מפורשת[1] לשאלה זו:
אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם.
הסבר הגמרא: רבי יוחנן בן דהבאי אוסר על קיום יחסים באופן זה כיון שילדים שייוולדו מיחסים כאלו יהיו חיגרין. לכאורה הפשט של הגמרא היא שהוא אוסר על תנוחת האישה למעלה כיון שבביאה שלא כדרכה האישה לא יכולה להרות ולא יכולים להיוולד בנים חיגרין[2].
וכך פירש רש"י כאן:
שהופכין - פנים כנגד עורף שבאים על נשותיהן שלא כדרכן.
שהופכים שולחנן - היא למעלה והוא למטה.
רש"י פירש שני פירושים ל"הופכים את שולחנם": הפירוש השני היא כפי שכתבנו למעלה בתנוחת האישה למעלה. אבל מהפירוש הראשון לא משמע דווקא ביאה בפי הטבעת אלא יכול להות גם בנרתיק בתנוחה שגב האישה כלפי האיש. אך כיון שרש"י בכל מקום מפרש ביאה שלא כדרכה – בפי הטבעת[3], כנראה שזו כוונתו.
אם כן, מהגמרא בנדרים אין הכרח שרבי יוחנן בן דהבאי אוסר תנוחה זו, וכן משאר המפרשים על אתר, לא משמע בצורה מפורשת שהוא אוסר ביאה שלא כדרכה אבל מכלל גישתו לתנוחות שונות, אין ספק שרבי יוחנן בן דהבאי היה אוסר ביאה שלא כדרכה.
מהמשך הגמרא משמע שחכמים דחו את דבריו של רבי יוחנן בן דהבאי מכל וכל[4]:
אבל אמרו חכמים! אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק – אוכלו.
וכן הגמרא פוסקת למעשה בשני מקרים שפסקו בהם רבי ורב:
ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא.
פירוש הגמרא: בשני מקרים באה אישה לפני הרב וסיפרה שהיא התכוונה לקיים יחסים רגילים ובעלה ביקש "שולחן הפוך" והרבנים אמרו שמותר לו לבקש תנוחה זו.
הפעם הרא"ש פירש בצורה יותר מפורשת ואמר:
"ששימש עמה שלא כדרכה".
וכך הבינו התוספות (יבמות ל"ד ע"ב ד"ה ואל כמעשה) את שאלת האישה על ביאה בפי הטבעת ולא על תנוחת האישה למעלה, כיון שעל זה היא לא היתה מתלוננת.
אם כן, בין אם נסביר "שלא כדרכה" איך שנסביר, חכמים במסכת נדרים התירו יחסים בצורה זאת. וכך פסק הרמב"ם בצורה מפורשת:
אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה--בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים [ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה][5].
וציטט אותו הרמ"א באב"ע סי' כ"ה סעיף ב':
הגה: ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה.
אם כן, לפי פוסקים מרכזיים וביניהם הרמב"ם והרמ"א, אין מניעה מביאה שלא כרדכה.
הגמרא במסכת יבמות לד ע"ב מספרת שְׁעֵר (אחיו של אונן) בא על תמר שלא כדרכה וכידוע הוא נענש על כך בעונש מיתה.
התוספות שם ד"ה ולא כמעשה, שואל שמשמע מזה שאסור לבוא על אישה שלא כדרכה (והבין את זה כביאה בפי הטבעת כי כך הוא מנע ממנה הריון). אם כך, הוא שואל איך חכמים בגמרא בנדרים שזה עתה למדנו התיר ביאה שלא כדרכה?
התוספות עונה שני תירוצים: תירוץ ראשון שמותר לשכב כך אבל בלי הוצאת זרע. התירוץ השני בתוספות: מותר לשכב כך רק כי יש לו תאווה לבוא על אשתו באופן זה אבל מה שאסור זה לשכב כך כדי למנוע הריון, ועל זה עֵר נענש. התוספות מדגישים שהם מתירים את זה "כאקראי בעלמא", כלומר לא יחסי אישות תמידיים כך, אלא מדי פעם לפי רצונו (ורצונה).
וכך פסק הרמ"א על פי התוספות:
ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו.
הרמ"א התיר ביאה שלא כדרכה אפילו לשם תאווה בעלמא ואפילו בהוצאת זרע. לעומתם, מרן בעל השולחן ערוך לא התייחס לנושא זה ועל כן משמע שהוא אוסר כיון שלא כתב בפירוש שמותר. קשה להסביר שהוא מתיר על אף שלא התייחס, לכל מי שבקי ביחסו הכללי ליחסי אישות.
האם מותר ביאה שלא כדרכה גם בהוצאת זרע?
כפי שראינו יש בזה מחלוקת בין שני התירוצים של ר"י בתוספות ביבמות ל"ד ע"ב ד"ה ולא כמעשה.
ברמב"ם יש חילוקי גירסאות האם הוא היתנה את הביאה שלא כדרכה באי-הוצאת זרע. בהרבה מהדפוסים, גם מאד מוקדמים, אכן יש הגבלה, בתנאי שלא יוציא זרע. אבל בכתבי יד מדוייקים, ובין השאר בהוצאת המדוייקת של רמב"ם השלם בהוצאת ישיבת "אור וישועה", פרנקל, מהדורת הרב קאפח ועוד, תוספת זאת לא מופיעה ועל כן לעיל, כתבתי אותה בסוגריים. וכך משמע מפשט דברי הרמב"ם שמתיר ביאה בכל דרך ולא מסייג, כמו שהוא מתיר "כדרכה" כך הוא מתיר ביאה דרך איברים ושלא כדרכה[6].
דבריו הפשוטים והמאירים של התוספות רי"ד (במסכת יבמות י"ב ע"ב בסוגיית משמשת במוך) מבהירים יחס כללי ובסיסי לסוגי יחסים שונים בין האיש והאישה:
אי קשיא, היאך התירו חכמים להוציא זרע לבטלה לעשות כמעשה ער ואונן, תשובה איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה? כל שכונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר. וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרינן בנדרים כ' ע"ב ההיא דאתת לקמיה דרב אמרה לו רבי ערכתי לו שולחן והיפכו והתירו ר' לשמש שלא כדרכה. והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמ' במסכתין, אלא ודאי הם שהיתה כוונתם כדי שלא תתעבר היו עוברים, אבל מי שכונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר, שכל מה שרוצה אדם לעשות באשתו יעשה ולא יקרא משחית זרעו שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה ועם המעוברת ועקרה וזקינה.
התוספות רי"ד אומר שמשחית זרע שלומדים מער ואונן זה רק כאשר אדם מוציא זרע על מנת למנוע מצוות פרו ורבו או כדי של להכחיש יופיה. אבל אם המטרה היא מצוות עונה רק שהם לא יכולים לקיים יחסים בצורה רגילה (משמשת במוך) או שלא כדרכה אפילו לתאווה, הרי זה חלק ממצוות עונה ומותר ואין זה נחשב השחתת זרע[7].
כנגד דעות אלו כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף:
ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה. [בדק הבית] ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב.
הבית יוסף אוסר הוצאת זרע לבטלה בביאה שלא כדרכה ואכן לא הביא את דברי הרמב"ם בשולחן ונראה שהוא אוסר כל ביאה שלא כדרכה כפי שכתבנו לעיל.
אחרונים
רבים הביאו את דבריו להלכה והחמירו בהוצאת זרע בביאה שלא כדרכה[8], אך קשה לאסור דבר שגדולי הראשונים והאחרונים התירו, ואף משמע בגמרא במספר מקורות שאין בזה איסור[9], אם האישה מתרצה לזה.
סיכום להלכה:
רוב פוסקי ההלכה המרכזיים מתירים ביאה שלא כדרכה ורובם עם הוצאת זרע, חלקם רק באקראי, כלומר לא באופן קבוע.
גם מי שמתיר, אינו מתיר כאשר הכוונה היא למנוע הריון.
אין צורך לומר, שביאה בצורה זו מותרת רק ברצון האיש והאישה גם יחד ועיינו להלן בסיכום הכללי.
דברים מחשבתיים
כותרת מאמר זה הוא "ביאה שלא כדרכה". עצם הכינוי הזה רווח מאד בספרות ההלכתית ולכאורה יש בו קונוטציה שלילית, כאילו בא לומר שביאה בדרך זו היא אינה רצויה או זה לא הדרך. כך משמע גם מפירושו של גדול פרשנינו האהוב רש"י בכמה מקורות[10].
בסיפור אונס דינה נאמר כך:
"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אתה ויענה" (בראשית לד א-ב).
רש"י במקום כותב:
"וישכב אתה" – כדרכה, "ויענה" - שלא כדרכה[11].
נמצאנו למדים לפי רש"י שמין אנאלי נחשב עינוי לאישה, וכאמור, כפי שניתן להבין מעצם הכינוי של "לא כדרכה", ניתן להבין שביאה בדרך זו היא שלילית. אך מצד שני, ניתן פשוט לומר שזה לא הדרך הרגילה ולכן הצורה האחרת קיבלה את הכינוי של "לא כדרכה". כיון שהרבה מפרשים לא הסבירו כרש"י, נשאר לנו לברר האם הוא דעת יחיד בכך שהוא קורא לזה עינוי או לא, ולחלופין מה הדין אם האישה מבקשת ומעוניינת בזה, וממילא אין לזה משמעות של עינוי.
הדימוי הציורי ל"ביאה שלא כדרכה" הוא של ביאה הדומה לביאת בהמות – פנים כנגד עורף. על אף שניתן לקיים יחסים ב'אותו מקום' של האישה גם בתנוחה של פנים כנגד עורף, אבל כיון שאיבר האיש נכנס לפי הטבעת של האישה, יש בזה יותר דמיון בפועל ליחסי מין בין בהמות. כך אומרת הגמרא בבכורות ח ע"א:
הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג ואדם ונחש. ומאי שנא הני תלתא, כי אתא רב דימי, אמרי במערבא: הואיל ודיברה עמהם שכינה.
תרגום: למה אלו שלושה: כאשר בא רב דימי, אמרו בארץ ישראל: הואיל ודיברה עמהם שכינה.
הגמרא אומרת שה' דיבר עם שלושה בעלי חיים[12] ולכן הם משמשים פנים כנגד פנים: נחש (במעשה בראשית), דג (של יונה) וכמובן האדם.
מעניין שהדימוי של דיבור שכינה הוא סיבה לקיום יחסים פנים בפנים. מצד אחד, יש גם בעלי חיים שמקיימים יחסים פנים מול פנים, אך בעלי חיים אלו: הדג והנחש, יש להם מעמד מיוחד. הנחש בא על חוה, דיבר איתה וקינא בתשמיש של אדם וחוה. דג הוא לא בדיוק בעל חיים מגושם וחומרי כמו שאר בעלי החיים. הוא אינו חייב במצוות, כגון: מותר לאכול את דמו, אינו חייב בשחיטה ואף ניתן לאוכלו עם בשר ועם חלב. כלומר, לשני בעלי חיים אלו יש מעמד רוחני מיוחד לעומת שאר בעלי החיים עד כדי שהשכינה דיברה עמהם.
לצד הרגש השלילי העולה מהביטוי 'שלא כדרכה', הגמרא בכמה הזדמנויות אומרת שאפשר לשכב עם אישה גם כדרכה וגם שלא כדרכה:
הגמרא במסכת סנהדרין נד ע"א אומרת:
משכבי אשה - מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה.
רש"י במקום אומר:
משכבי אשה - שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות, כדרכה ושלא כדרכה[13].
רש"י מבהיר מה זה שתי משכבות באישה ואומר שבשני הדרכים ששוכבים עמה, זה נקרא משכב. כלומר, בעצם יש שיוויון בין שתי צורות השכיבה. לכאורה, אם צורת המשכב של "שלא כדרכה" היה נחשב בהמי או לא ראוי או לא בעצם שכיבה, לא היה נכון להשוות ביניהם.
דוגמא המבהירה את הנקודה הזאת היא שאם גבר ואישה האסורים זה על זה מקיימים אקט מיני שאין בו חדירה, זו לא נחשב "שכיבה" אלא מעשה מכוער והם לא בהכרח נאסרים זה על זה[14]. זאת אומרת ששכיבה שלא כדרכה נחשבת לביאה לכל דבר, כמו שכיבה רגילה. כך גם נפסק להלכה[15].
וכך הגמרא במסכת כתובות דף מ"א ע"א אומרת שאין הבדל בין ביאה כדרכה ושלא כדרכה בצורה מפורשת:
שלח רבי יצחק בר רב יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: אף על גב שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכות ולעונשין[16].
זווית נוספת המתייחסת בחיוב לביאה שלא כדרכה נמצאת במהר"ל בבאר הגולה (עמ' לה-לז). המהר"ל שם בא להסביר למה חכמים בגמרא בנדרים דף כ' מתירים לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ומאידך דבר זה נאסר על נכרים. בדבריו הוא מסביר שיש לישראל מדרגה רוחנית מיוחדת המאפשרת חיבור של איש ואישה ביותר מדרך אחת בניגוד לנוכרים. החיבור של בעלי חיים זה לזה הוא למטרת פרו ורבו, כלומר צורך ביולוגי בלבד ולכן זה צריך להיות במקום שאפשר להיווצר ממנו וולד. אבל לישראל של מעלה של חיבור רוחני גם בביאה ולכן הביאה לא חייבת להיות רק באופן זה, אלא אף החיבור הרוחני נחשב חיבור, וממילא זה לא חייב להיות במקום שיכול להיווצר ממנו וולד. מכאן שניתן להתחבר גם שלא כדרכה.
פירושו הוא סוג של איפכא מסתברא, לא רק שהמעשה הוא לא בהמי, אלא בגלל הרוחניות של ישראל, גם מעשה זה יכול להיות חיבור רוחני.
מכל הנ"ל עולה שהיה לחז"ל ולחכמי הדורות יחס אמביוולנטי לביאה שלא כדרכה, יש שראו את זה בחיוב או בשוויון נפש ויש שראו את זה בשלילה.
אני חושב שלמסקנה ראוי לעיין שוב בדבריו של אחד מגדולי המתירים הרמ"א. כך הוא כותב ביחס לביאה שלא כדרכה:
ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו.
הרמ"א התיר לפי היש מקילין אפילו בהוצאת זרע. אבל הוא מסייג את דבריו לגבי כלל הדברים המותרים בין איש לאשתו במשפט:
ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו.
כלומר, יש דברים ששורת הדין מתירה, אך ההלכה משאירה מקום לאדם להחליט האם עליו לממש את זה או לא ויש עדיפות לא לממש את כל מאווייו המיניים. יש משהו במרחב ההחלטה לגבי מעשים מיניים כאלו או אחרים, שאדם צריך להיות מסוגל לקבל בהם את ההחלטה שאת זה הוא לא יממש עכשיו.
הדבר דומה לאוכל. מותר לנו לאכול כל אוכל שהוא כשר ונשחט כדין. אף על פי כן, ראוי לא לאכול כמו בהמה ושאדם לא ימלא את כל תאוותו, אפילו במותר לו. כך כותב הרמב"ן בדבריו המפורסמים בתחילת פרשת קדושים (ויקרא י"ט ב':
והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה): הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כעניין שהזכירו (חגיגה יח ב): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח): בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז): וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.
דבריו הנפלאים של הרמב"ן משווים אחד לאחד בין אוכל לבין מיניות. באוכל יש הרבה איסורים. אבל אחרי שהותר האוכל, אין זה אומר שאדם צריך לאכול אכילה גסה ובתאווה יתירה. כך הדבר לגבי מיניות. אולי מותר ביאה שלא כדרכה ושאר סוגים של מיניות. אבל אין זה אומר שאדם צריך לממש את הכל.
הגמרא בחולין פ"ד עא אומרת את הדבר הבא:
למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. ת"ר (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. יכול יקח אדם מן השוק ויאכל? ת"ל (דברים יב, כא) וזבחת מבקרך ומצאנך. יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל? ת"ל מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך.
הגמרא מלמדת שעל אף שמותר לאוכל בשר כשר, אדם צריך להגביל את עצמו באכילה. לאכול רק כשהוא צריך ויש לו לתיאבון, רק כשזה בכוונה (בהזמנה) ולא אכילה לא מתוכננת ולעולם להשאיר לעצמו בשר לעתיד ולא לשחוט את כל עדרו לאכילה.
סופו של דבר, אפילו שדברים רבים מותרים לנו, אין זה אומר שאנחנו צריכים לחוות הכל. דבר זה רלוונטי מאד לדורנו. אנו חיים בתקופה של בחירה מוחלטת. כל העולם נמצא בכף ידינו. אם בעבר האדם נאבק כדי שיהיה לו אוכל, היום אנו נלחמים עם עצמנו מה לא לאכול. כך גם בתחום המיניות; לא חייבים בהכרח לחוות את הכל. אבל איך מחליטים מה לא?
אני סבור שזה חלק מדבריו של הרמ"א לעיל לגבי מה נקרא קדושה. אם זה דבר שמחבר ומעצים את הזוגיות ואת התקשורת המינית בין בני הזוג, יש בזה מן החיוב והקדושה. אם יש אלמנט אפילו קטן של כפייה, עלבון, בושה הרי הוא יוצא מגדר הקדושה ויש להימנע מזה.
עניין אחרון: מה הסיבה שנושא זה עלה בשנים האחרונות יותר מהעבר? יש לי חשד לא קטן שזה נובע מהחשיפה לפורנוגרפיה. כיון שזה מראה שרואים בחלק מהמקרים, זה משפיע על הרצון המיני של הצופים ועל כן הם מבקשים לממש את מה שהם רואים שם ביחד עם בנות הזוג שלהם. אם זה המצב שלכם, ראוי להימנע מזה כיון שהמקור הוא לא ראוי ואין זה בהכרח אתה והרצון שלך או של אשתך. הדבר הזה דורש בדיקה עצמית אמיתית ושיחה משותפת עם בת\בן הזוג בנושא זה.
סיכום כללי:
יש מחלוקת הפוסקים אם מותר לקיים יחסים שלא כדרכה. רוב הפוסקים המרכזיים מתירים ועל כן כיון שזה קשור למצוות עונה, ויש בכך שמחה לשני בני הזוג, נראה שמצוות עונה גוברת ומתירה.
כל זה בתנאי שיחסים באופן זה הם ברצון מלא ובהסכמה מלאה של שני בני הזוג ובפרט האישה. אם יש אלמנט אפילו קטן של כפייה ושידול יתר ליחסים באופן זה, אין זה ראוי ואם זה בכלל לא ברצון האישה – זהו איסור גמור.
יש צורך ללמוד כיצד לבצע את זה בצורה שזה יהיה הנאה ועונג לאישה וחלק ממצוות עונה ולא כאב או עינוי כפי שחששו חלק מהפוסקים לעיל.
אם המקור לרצון זה הוא ממקור טמא, על האדם לבדוק את עצמו היטב האם זה ראוי שינהג בכך.
חלק מההתנהגויות המיניות ראוי לדחות לשלב מאוחר יותר בחיים. בע"ה הזוג המצוי יהיה נשוי 50 שנה ויותר ויש לו זמן רב לגלות את כל רזי המיניות הטובה ואין דחיפות לחוות את הכל בשנת הנישואים הראשונה.
[1] לפי חלק מהפרשנים, לא לפי כולם כפי שנראה להלן. [2] אכן, לא ראיתי מי שהעיר על כך למי שפירש שהכוונה היא לביאה שלא כדרכה וצ"ע. אלא אם נאמר שכל מי שפירש שהכוונה היא שלא כדרכה: תוספות ורא"ש על אתר, גם הם התכוונו לביאה של פנים כנגד עורף אבל לא בפי הטבעת. אלו דבריו של פירוש הרא"ש: "לשמש שלא כדרכה ומדה כנגד מדה שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים." לפי התיאור שלו, התנוחה האסורה יכולה להיות בפי הטבעת או פנים כנגד עורף כיון שהוא מציין: "שמטריח אותה על ארכבותיה" וזה נכון גם בזה וגם בזה. אם כן, אין מכאן הכרעה לפירושו. [3] עיינו להלן בדברים המחשבתיים, ובפרט בפירושו לבראשית לד פסוקים א-ב. [4] להרחבה עיינו בניתוח המפורש והמפורט של סוגיה מרכזית זו בנספח א' לספרי "לדעת לאהוב". [5] בהמשך אתייחס לנושא של הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה ושיטת הרמב"ם בזה. [6] עיינו דיון נרחב בגירסת הרמב"ם בנושא הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה במאמרו של רפי אוסטרוף על הוצאת זרע במסגרת חיי אישות, ניתן לראותו כאן: הוצאת זרע במסגרת חיי אישות, ובמאמרו של יצחק רונס: מגע פיזי בין בני זוג, אסיה צ"ז-צ"ח עמ' 109, ועיינו עוד מאמרו של אריה כ"ץ באסיה צ"ט-ק' עמ' 189, ובתגובתו של הראל דביר שם. [7] ברוח דברים אלו כתב גם הרב קוק ב"עזרת כהן" סימן לה: "ובזה א"ש מה שהקשה בב"ש בסי' כ"ג סק"א, אהא דס"ח המובא בח"מ שם, שאם מתירא שלא יכשל באיסור א"א או נדה ח"ו טוב לו להוציא לבטלה ויתענה, וזהו נגד דברי השו"ע דאיסורו חמור מכל עבירות שבתורה, וכתב דלאו דוקא הוא. ולפ"ד י"ל דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמ' מד' הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להנצל מאיסור חמור א"ז לבטלה, ונקלש איסוריה, מה שא"כ בעריות וכל איסורי תורה שבהם לא יש גדר זה בין לבטלה או לתועלת, דתמיד האיסור עומד במקומו. אבל לפי שהכרח זה בא לו ע"י מה דנטה אחר יצרו, צריך להתענות לכפרה. וזהו ג"כ טעמם של הי"א בסי' כ"ה ס"ב בהג"ה, שמתירין שלא כדרכה באקראי אפילו אם הוציא זרע, משום דס"ל דגם בכה"ג באקראי כיון שהתורה התירה לשיטה זו הוי בכלל קצת מצוה ליתובי דעתי' בזה, וממילא א"ז ממש לבטלה." הרב קוק מתייחס שם בתשובה כאשר יש סכנה שהאישה תתעבר אבל מתוך דבריו למדנו שתשמיש שיש לה כוונה טובה בין הבעל והאישה לא מגדיר את הזרע כהוצאה לבטלה לפחות לפי מי שמתיר. [8] ראשית חכמה, שער הקדושה פרק ט"ז, ספר חרדים פרק ס"ד, של"ה, שער האותיות, קדושת הזיווג, מא-מח, ועוד. לא ניתן להתעלם מכך שרוב המקורות המחמירים הם אלו שהמקורות ההלכתיים שלהם הם הקבלה ובפרט קבלת האר"י ז"ל. דבריהם לאחר מכן מצוטטים בפוסקים של ראשית המאה ה-20, קיצוש"ע, חכמת אדם, משנה ברורה ועוד. יש עוד הרבה מה להאריך ולדון על השפעת הקבלה על היחס למיניות בדורות האחרונים ואכמ"ל. [9] עיינו: נדרים כ' ב', סנהדרין נ"ח ב' וכן ברמב"ם פרק ג' מהלכות אישות ה"ה שאדם קונה אישה גם בביאה שלא כדרכה ולכל עניין משכב שלא כדרכה נחשב משכב, גם להתחייב על כך בעריות, עיינו פרק א' מהל' איסורי ביאה הל' י'. [10] להלן פירושו לבראשית ל"ד ב', סנהדרין נ"ח ע"ב ד"ה שלא כדרכה. [11] מקורו של רש"י הוא בבראשית רבה (פרשה פ' סי' ה). אמנם הגמרא ביומא ע"ז: לא פירש כך את הפסוק בצורה מפורשת אבל רש"י גם שם הביא את הפירוש הזה. בוודאי אי אפשר להסתמך רק על הגמרא ביומא בהבנה זו ועיינו בריטב"א שלא קיבל את פירוש רש"י לסוגיא וכן היקשה עליו המהרש"א על אתר. האב"ע כתב שהעינוי הוא בגלל שדינה היתה בתולה והרמב"ן מעיר על שניהם ואומר שאין לנו צורך לכל זה, אלא כיון שהיא נאנסה, זה לבד העינוי: "ואין צורך, כי כל ביאה באונסה תקרא עינוי, וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד), וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה). ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה." [12] ראוי לעיין למה האתון והחמור לא זכו גם למעמד זה. אמנם ה' לא דיבר איתה ומצד שני הוא נתן לה כח דיבור. [13] עיינו גם סוגיות דומות: קידושין כ"ב ע"א, סוטה כ" ע"ב, הוריות ד' ע"א. [14] עיינו יבמות נ"ה ע"ב: "אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים. א"ל אביי: פריצותא אסר רחמנא? אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה. הניחא למ"ד העראה - זו הכנסת עטרה, אלא למ"ד זו נשיקה, מאי איכא למימר? אלא, לעולם לשקינא לה דרך אברים, ואיצטריך, סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא, והא קא קפיד, קמ"ל. ורש"י כותב בד"ה: פריצותא קאסר רחמנא - בתמיה כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה. הגמרא אומרת כדבר מובן מאליו שרק מה שמוגדר "ביאה" יכול לאסור אישה על בעלה אם היא שכבה עם אדם אחר. גם ההוא אמינא של הגמרא שאולי זה תלוי בקפידא של הבעל נדחית למסקנה. [15] רמב"ם פרק א' מהל' איסורי ביאה ה"י, פרק ג' מהל' אישות הל' ה', אב"ע פרק כ' סעי' א. [16] שם הגמרא ממשיכה ומחלקת בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה בעניין מוציא שם רע. אבל זה בגלל הנושא של מציאת בתולין או לא, שזה בעצם הטענה של מוציא שם רע שלא מצא בתולין וזה לא נוגע לשלא כדרכה.
