בבוקר הקליניקה האחרון שלי יצאתי מלאה באורות ואנדרנלין שעדיין שוצפים בתוכי ומבקש השתתפות. חולקת אתכם בהתרגשות את הסיפור של הזוג המקסים הזה, ברשותם האדיבה כמובן (חלק מהפרטים הטכניים שונו מעט על מנת לטשטש את זהות הזוג).

הם נכנסים אליי מחוייכים ומרוגשים. לצד האור החזק הבוהק בעיניהם, מציץ גם זיק של מבוכה קלה שמנסה להסתתר. הם מתיישבים אל מולי על הספה ומביטים אחד בשניה. עיניו פוגשות בעיניה. עדר של דופמינים ושאר חלקיקי אנדרופינים שמעידים על התאהבות רומנטית רבת עוצמה משתולל באופן מסחרר במרחב החדר, אפשר כמעט למשש זאת: אהבה צעירה ובתולית הגיעה אליי עכשיו למרחב הקליניקה, נוגעת בי מבפנים ברמות מבלי שנאמרת אפילו מילה אחת בודדה.

אנחנו עורכים היכרות ואני מקשיבה בלהט לסיפורם. הם הכירו שהוא עוד היה חייל בסדיר והיא בשירות לאומי. אחרי הפגישה הראשונה הוא כבר ידע שזה זה, אצלה זה קרה בדייט השלישי. הם חיכו שלושה חודשים כדי לצאת עם ההחלטה להתחתן כדי שלא יחשבו שהם השתגעו והיו פזיזים מדי. אחר כך התארסו, ושבועיים אחרי שהיא ליוותה אותו לבקו"ם להיפרד מהמדים, הם כבר עמדו תחת החופה.

כולם הזהירו אותם שהשנה הראשונה של הנישואים הולכת להיות קשה, אבל הם לא מבינים על מה כולם מדברים. כמעט שמונה חודשים הם נשואים ו"אצלנו זה פשוט לא ככה, הכל כל-כך טוב וזורם, אנחנו חיים את החלום. זה הגיוני שהכל פשוט נורא מושלם? את חושבת שמשהו לא בסדר אולי?" היא שואלת אותי.

אני מביטה בעיניהם וחווה בגופי את ההתרגשות והבלבול מתחילת המסע אל הלא נודע. כדי לענות על השאלה שנשאלה אני מתחילה בהגדרת הציפיות ששניהם הגיעו איתם אל מסע הנישואים. אני שומעת מה הם ידעו שהולך להיות מתוך ההנחיות שקיבלו, מתוך האזהרות שנאמרו במילים ומתוך התחושות והמסרים הפנימיים שהועברו אליהם מהסביבה. מה משם עמד בציפיות ומה נראה כמו חידה לא פתורה. אני עוברת איתם על הדרכת הכלות והחתנים שהם עברו ומהם החוויות שעומדים בסתירה או בהתאמה עכשיו כשהם כבר נשואים.

יחד איתי הם צוללים אל ההבנה שלגבי נישואים יש כללים וחוקים ונוסחאות ותבניות שמנסים לעשות סדר ויש אותם ואת הגוף והלב הייחודיים שלהם ומרשים לי לשים לרגע את מה "שאמור להיות" ולהביט למה ש"קורה בפועל" במציאות שלהם, ונותנים לזה לזרום.

אני מממשיכה מהמקום הזה לעשות סדר בין כל המסרים החברתיים על חיים מיניים כזוג שנטמעו בהם לאורך כל שנות חייהם ומלמדת איך הדברים עובדים באמת. אנחנו סוקרים את מעגל התגובה המינית של הגבר ואת זה של האישה, עומדים יחד על השונה והדומה.

עברה שעה. הזמן נגמר, והם מחליטים להמשיך למפגש אחד נוסף.

אחרי שבוע הם מגיעים שוב, סקרנות ותשוקה ללמידה מלווה אותם הפעם. אנחנו ממשיכים מאיפה שעצרנו ואני מרחיבה ומשתפת אותם בכל מה שחשוב לי שידעו על מיניות האישה ומיניות הגבר. העיניים שלהם מכילות פליאה בכל פעם שהם מגלים להפתעתם עוד משהו שעומד בסתירה מוחלטת למה שהם ידעו, או חשבו שידעו, כי זה מה שראו בסרטים ההוליוודיים, כי זה מה שקראו בספרים. מידי פעם הם מביעים במילים הקלה על כך שמה שהם הרגישו זה לא סתם. הספקות מתאחים, התחושה שלמה וברורה יותר.

אני ממשיכה להסביר איך הגוף עובד במיניות ולרגע אחד אני שומעת נשימה עמוקה שלה. אני עוצרת ומבקשת ממנה לשתף. היא מסבירה שזה לא קל. שנים רבות של חינוך לצניעות ועוד אירוע רב עוצמה בו מישהי קרובה בחייה עברה פגיעה מינית השפיעו עליה כנראה, כי לפעמים היא נורא רוצה להיפתח יותר, לזרום יותר עם הדברים, וזה לא מצליח. הרגשנות בעיניה מביאות את בן זוגה באופן אוטומטי להניח עליה את ידו לגונן עליה ולהביע את אהבתו. אני נותנת מקום לרגשות האלה. "את צודקת שהלחץ להגיע לאינטימיות רגשית ופיזית עם בן זוג באופן טוטאלי בבת אחת זה קשה ואפילו בלתי אפשרי. בני האדם, הם תהליכיים. לגוף ולנפש יש את הקצב שלהם. בעזרת ה', עשרות שנים יחד עוד לפניכם ויש לכם עוד הרבה דברים חדשים מרגשים לגלות, כל דבר בזמן ובקצב שלו. עכשיו פשוט תהנו מהרגע. אין למה למהר."

הוא ממשיך אותי ומרגיע אותה ותומך בה. אומר לה שהוא אוהב אותה. אני שואלת אותו על החוויה שלו, ומהם התחושות בעקבות דבריה. הוא מהסס מעט תחילה אך מחליט לשתף שאצל הבנים (בחוויה שלו) לא מדברים על כל הנושא הזה של קיום יחסים באופן רציני בכלל. הכל תמיד בדיבור שטחי ולרוב בשפה גסה, משהו שהוא מבין עכשיו שלא באמת נתן לו כלים. הוא חושף לראשונה שלקראת החתונה הוא הרגיש לחץ להיות זה שיודע הכל, ופחד שהוא לא יהיה מדריך מספיק טוב בשבילה. הוא מעלה קשיים מסוימים שהוא חווה, קשיים שיש כמו בכל התחלה של משהו חדש. פעם ראשונה שהוא מדבר על זה, הוא לא חשב שזה משהו שאפשר לדבר עליו. הוא מספר שלפני חודשיים בערך הוא קרא מאמר שכתב רב אצלנו באתר וזה מאוד הרגיע אותו, כי אף אחד לא ממש דיבר איתו על זה. הוא שואל אותי אם הוא בסדר. היא עונה במקומי שהוא הכי בסדר שיש, והיא לא יכולה לחלום על מישהו שיהיה יותר בסדר ממנו.

אני מנצלת את הדיאלוג המקסים שנוצר ביניהם ומעודדת אותם להמשיך לדבר על הדברים אחד עם השניה, ממש כמו שדיברנו עכשיו. אני מזמינה אותם להמשיך ללמוד ולצאת למסע התפתחות האינטימיות שלהם יחד יד ביד. להקשיב כל אחד לגופו שלו ולתגובה של הגוף הנפרד שלו אל החוויה של הביחד. אני נותנת להם כלים למצוא את השפה הנכונה עבורם לשיח מכיל ופתוח ששמור רק לשניהם. לבטא רגשות וצרכים כל הזמן. זה הבסיס הכי חשוב שממנו נבנית זוגיות נהדרת.

השעה עברה והגיע הזמן לשחרר את הזוג לדרכם. "הולך להיות לכם חיים מהממים יחד, אתם תראו." אני נפרדת מהם. הם מביטים שוב אחד בשני ומחייכים חיוך משוחרר הפעם. "אני כל כך שמחה שהגענו אלייך." היא אומרת ומחבקת אותי, "זה נתן לנו תשובות לכך כך הרבה שאלות שאפילו לא ידעתי שקיימות, ויותר מזה, את שאלת בשבילי את השאלות שלא ידעתי לשאול. וכמה שבהתחלה לא הבנתי למה צריך את זה, ומי בכלל הולך למפגש כזה, אני מרגישה שזה היה מאוד משמעותי בשבילנו." "אני ממש מסכים," הוא אומר, "עכשיו הרבה יותר ברור לנו איך הדברים עובדים. כבר אחרי המפגש הקודם הרגשנו את זה. אני יודע מה לעשות וממה צריך להימנע. זה מאוד מרגיע. תודה רבה לך."

אני מרגישה מובכת ונותנת דרור לסומק להזדחל לי ללחיים, למרות שזה מאוד לא רשמי וייצוגי. ואז פתאום אני נזכרת במשהו ששכחתי לשאול בהתחלה. "איך באמת הגעתם אליי? ומה בכלל הביא אתכם לקבוע מפגש כשהכל כל כך בסדר?" אני שואלת. "אה, את לא יודעת? אחותי הגדולה נתנה לנו מתנה לחתונה שובר להגיע אלייך אחרי חצי שנה של נישואים, היא אמרה שצריך להמשיך את הדרכת הכלות."

נפעמתי.

לימור קליינמן, מייסדת "ואהבתם". יועצת מינית מוסמכת, מדריכת כלות, מרצה ובלנית מתנדבת במקווה טהרה.