"אין לשמש מיטתו בשני לילות ראש השנה"

הנה הוא בא – ראש השנה. תרועות שופר פה ושם מבשרות עליו בקול גדול והלב נזכר ומתעורר. הלשון כבר מתכוננת למגע הדבש והנה עוד פעם הגענו לרגע הזה שההלכה מתערבת לנו בזמנים שנקדיש לחיי המיטות. כי בראש השנה... לא נוהגים... אתם יודעים... אולי לא לגמרי אסור אבל תקשיבו, רצוי שלא. כי זו שנה חדשה וכדאי שתהיו עסוקים בדברים אחרים.

(הערה חשובה: אין בהקדמה זו פסק הלכה או מנהג, אלא הנהגה והמלצה קבלית שמקורה בכתבי הקבלה.)

הלשון הצינית בה השתמשתי לא באה לתת ביקורת על ההלכה, גם לא להתריס או לתת שיעור ובטח לא לפסוק הלכה. הלשון באה לתאר חוויה שאני פוגשת לא מעט בעבודתי מול זוגות ובעיקר נשים ששאלת התזמון הדתי-הלכתי במרחב האינטימי, מתי "צריך" ומתי "אסור" מעלה בהם רגשות מאוד קשים, לאורך כל מעגל החיים.

"בליל החתונה הרגשתי כאילו מצופה ממני למלא משימה, ואין בזה שום דבר נעים."

"הידיעה הזאת שביום הטבילה אני כאילו 'חייבת' – מכבה לי לגמרי את הליבידו."

"אחרי לידה זה הזמן שאני הכי זקוקה לחיבוק, זאת ממש התעללות מצד ההלכה."

"דווקא כשאני נידה הכי מתחשק לי, וזה נורא מתסכל."

מצד אחד מלמדים אותנו להקשיב לקצב פעימות הגוף, לזהות את צרכיו ותשוקותיו ולפעול לפיהם, ומצד שני מקציבים לנו זמן.

רגשות אלו, כל כולם, יש להם מקום ולגיטימיות מעצם היותן אבל דווקא מהניסיון שלי, ראיתי שבמיניות התפיסות הישנות שלנו לא פעם דווקא משמשות כחוסם, בולם ומשתיקן למה שיכול להביא את החוויה המינית שלנו למקומות טובים יותר – ובין תפיסות המיניות הרווחות בקרבנו הלא היא קדושת הספונטניות במעשה האהבה.

בזוגיות ארוכת טווח, בחיים גדושים ועמוסים, במציאות שאין לדעת מה יוביל יום. כמה בריאים נהיה או האם נהיה ערניים מספיק, התכנון הוא דווקא משהו שכדאי מאוד לאמץ. זוג שהגיע אליי על רקע של אובדן החיים האינטימיים בנישואיהם נחרד מההצעה שלי "לסמן ביומן" – הרי זו אינטימיות, זוהי תשוקת הגוף, איך נוכל לתכנת את עצמנו לחוויה הזאת? עדיף כבר לוותר לגמרי.

"באמת עדיף לוותר?" אני שואלת, "אז אם אתם אומרים שאתם מעדיפים להמשיך את שגרה הזוגיות שלכם ללא אינטימיות למה בעצם באתם אליי?"

שתיקה.

נשימה.

הפנמה.

הם קובעים להם ביומן את ימי רביעי. מתכוננים, מכינים את הבית, את האווירה את הגוף והנפש ובונים להם מרחב אינטימי.

לפעמים זה לא עובד. לפעמים זה לא עובד על ההתחלה כי זה מצריך תרגול ותהליך של שינוי תפיסה ולפעמים זה מגלה להם עולם חדש, נחלת ארץ נחמדה שהם עדיין לא ביקרו בה, הכוח שבציפייה למשהו שהתכוננו אליו מראש. והם מופתעים מעצמם ושמחים בגילויים.

זוג נוסף שהגיע אליי על שוני ברצון תדירות קיום היחסים והעלה קשיי תקשורת לימד אותי בלי שהתכוונתי משהו על הכנה מראש. במהלך הפגישה הראשונה הגבר העלה תחושה קשה אצלו שנבעה מסירוב פוגעני מצד בת זוגתו כל פעם מחדש. האישה, שברור היה גם לבן זוגה שאינה יכולה לכפות על גופה מעשה בכוח אך זה לא אומר שעליה לאבד את הרגישות לרצון בעלה להתקרב אליה, החלה לתרגל איך לסרב בנימוס. פגישה הבאה הם חוזרים אליי וכך היא מספרת "היה ערב אחד שאמרתי לו 'אני מצטערת, הערב אני מאוד עייפה, אבל אני מאוד רוצה שננסה שוב מחר' ואת יודעת, למחרת בבוקר קמתי ולאורך כל היום היתה בי מעיין ציפייה והכנה, כי ידעתי שאני מאוד רוצה שזה יקרה ומה שהתחיל מתוך רצון לתת לו הרגשה טובה דווקא בסוף היה יותר טוב עבורי, כי כך יכולתי להכין את עצמי מראש."

הפסיכותרפיסטית אסתר פרל אומרת לנו שהזוגות הארוטיים (אלה שנסתכל עליהם בקנאה ונשאל את עצמנו איך הם מצליחים לשמור על תשוקה בנישואים גם אחרי כל כך הרבה שנים) הם אלה שיודעים שארוס לא ייפול עליהם מהשמיים בזמן שהם מקפלים כביסה. הם אלה שבונים להם מרחב ארוטי ידוע, ממוקד ומתוזמן מראש. היא מספרת על הזוגות האלה כמנצלים כל התרחקות אחד מהשני (בגלל ענייני עבודה למשל) כדי להעלות את מפלס התשוקה לגבהים חדשים כל פעם שהם יודעים שהם עומדים להתאחד מחדש.

חוויית תזמון המפגשים האינטימיים מצד ההלכה אכן מאתגרת לא מעט זוגות שחשוב להם לשמור אותה, ואין במה שכתבתי כדי לשנות רגשות, לא לתת להם לגיטימציה או להפסיק לחפש פתרונות, אבל אם נסתכל על הדברים אחרת, נפתח ללימוד מיניות מסוג שונה מזה שהכרנו, אולי נגלה שמה שחשבנו שהוא אויבנו – הוא דווקא ידידנו הטוב ביותר.

שנה טובה!

לימור קליינמן, מייסדת "ואהבתם". יועצת מינית מוסמכת, מדריכת כלות, מרצה ובלנית מתנדבת במקווה טהרה.