הרב קוק על תאווה אנושית
עודכן: 28 בספט׳ 2022
בתודעה היהודית, המילה "תאווה" תמיד היתה באה בהקשרים שליליים. בפרקי אבות למדנו עוד בילדותינו: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (פרקי אבות ד' כ"א). גם המילה בפירושה לאנגלית: LUST משאירה תחושה לא נעימה, ובמילון אוקספורד פירש: A sensuous appetite regarded as sinful. כלומר, תיאבון חושני שנחשב לחטא. אבל בתורה, שקדמה להשפעות הנצרות על היחס למיניות ביהדות, אנו מוצאים את המילה תאווה ביחס לאוכל, ללא שום הסתייגות:
כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹקיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר.. ואָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ (דברים י"ב כ').
רש"י אומר במקום: "למדה תורה דרך ארץ שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר". והנה, אנו חיים היום בדור של רחבת ידיים ב"ה, והתורה אומרת, שאם אתה מתאווה – מותר לך לאכול בשר. קודם כל מותר לך. אמנם ישנם סייגים הלכתיים, של שחיטה, לא לאכול את הדם ועוד ועוד, אבל אין אף מילת ביקורת שלילית על עצם התאווה לאכול בשר.
האם העניין דומה ביחס לתאוות המין? הרב קוק כתב כך (פנקס יפו סי' סט):
כל תאווה אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאווה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההוויה, ומרבה את אור אלוהים בעולם. תאוות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שתאוות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות קדושה שנפלו אל הקליפות. וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים, להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם, להעלותם למרומי קדושתם, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאווה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, כשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות האלו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות מלאים.
הרב קוק עושה הקבלה בין התאוות השונות: אוכל, מין, כבוד וכסף. בכל אחת מתאוות אלו יש יסודות ומקורות של קדושה, אלא שהם נפלו או עלולים ליפול לטומאה. עבודת הצדיקים הם לברר את ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה ולהעלות אותם, ועל ידי תאוות אילו מתחברות למקור האלוקי שלהם שהוא האהבה.
הרבה אנשים מבלבלים בין תאווה ואהבה. ואכן, יש קירבה ביניהם וכמו שהרב קוק אומר: הם מחוברים לאהבות נאצלות. הקושי הגדול הוא לדעת לעדן, לכוון, לסייג ולהאיר את התאווה למקורה הטוב, על מנת שהיא עצמה תהיה כח בונה ומאיר, ולא מחריב ומחשיך.
במשך שנים רבות מאד היהדות התורנית ברחה מכל ביטוי ולגיטימציה לכוחות התאווה מהחשש של כוחות ההרס שלהם. הרב קוק, שהוא מרא דארעא של דור התחייה והבנייה בארץ ישראל, מחדש ומבקש לשנות את היחס לכוחות הגוף והחומר בכלל, ותאוות הגוף בפרט. כפי שראינו בתחילת המאמר, ביסודות התורה אין התנגדות לעצם התאווה. ההתנגדות תבוא כשהיא לא נשלטת ומגודרת, ואז היא הופכת לכח עצום של הרס. כאשר התאווה עצמה היא בבעלות האדם, שהוא המושל עליה ומכוונה, אז הוא מטהרה, מזקקה ומעלה את ניצוצות הקדושה מתוכה למקום של הבניין השלם, או בלשונו של הרב קוק: בונים הם עולמות מלאים.
חלק מהצורך של הדור שלנו הוא למצוא מחדש את מקומו של הגוף בעולם שלנו. לדעת איך לחבר גוף-נפש-רוח הכל למקום שזה יבנה את זה, וכל דבר יבוא על מקומו בשלום. ואז גם התאוות הבריאות בין האיש והאישה יתרמו לבנייתם של עולמות מלאים.
הרב רפי אוסטרוף
מחנך לזוגיות ומיניות חיובית
טל: 052-4317477
לקבלת תכנים של הרב רפי אוסטרוף, בנושאי מיניות והלכה, הירשמו כאן
ניתן לעקוב אחר התכנים של הרב רפי גם ב: יוטיוב, פייסבוק ובבלוג של הרב רפי.
