כמה מילים תורניות על קמפיין METOO#
עודכן: 5 באוג׳
ככה נראות מהפכות. הן סוחפות בבת אחת את כולם במערבולת חזקה וגורפות בתקופה יחסית קצרה. כמו סופת הוריקן, קמפיין ה – METOO# (החשיפה וההתנגדות הפומבית להטרדות ופגיעות מיניות נגד נשים) עבר ביעף על מוקדי הכח בעולם, וסחף איתו לתהומות אנשים ומוקדי כח שנחשבו עמידים וחזקים מכולם. מפיקי-על בהוליווד, שחקנים בכירים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, אנשי עסקים עשירים ועוד ועוד.
בשנה אחת יותר ממאה מהאנשים החזקים ביותר בארה"ב איבדו את מקומות עבודתם, את תהילתם ואת עתידם. וטוב שכך.
אך כדרכם של מהפכות, אנו יודעים איפה זה התחיל, אבל לא איפה זה ייגמר.
ולכן עלינו לשאול את עצמינו: מה העולם שאנו רוצים להנחיל לילדינו בסופה של המהפכה? האם אנו עדים למלחמת המינים? לרידוי גברים מתחת לנשים? לשיוויון אמיתי? האם היהדות בכלל מייחלת לשיוויון בין המינים?
אז בואו נתחיל בהתחלה.
אני מתפלל ומצפה לעתיד שהבנות שלי, התלמידות שלי וכל הנשים בעולם יוכלו ללכת ברחוב בכל מקום בעולם ולא להרגיש שום איום מעצם היותם נשים.
אני מקווה לעתיד בו אף אישה ההולכת ברחוב לא תשמע הערה מגבר, לא על הלבוש שלה, לא על הגוף שלה ולא על עצם היותה אישה.
אני רוצה מקומות עבודה בהם נשים מרגישות בטוחות מהממונים עליהן ומחבריהן לעבודה, שהן תוכלנה להתקדם ולקבל מישרות לפי כישוריהן ולא לפי מינן, לא למטה ולא למעלה ובשכר שווה לגברים.
ביחד עם זה, אני רוצה עולם שבו אישה תוכל להחליט שהיא רוצה להיות אמא במישרה מלאה, ולא להיות חשופה למבטי בוז או חמלה מנשים אחרות.
את כל הדברים לעיל אני כותב ממבט תורני לגמרי, ללא שום צורך להיזקק לערכים מערביים או לא יהודיים.
היעלה על הדעת שהיהדות מחפה או לא מגנה פגיעה מינית באישה? הרי התורה עושה דמיון בין אונס לבין רצח:
וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. [וְלַנַּעֲרָה] לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה"
(דברים כ"ב כ"ה- כ"ו).
הנערה לא עשתה דבר – אין בה אשמה כלשהיא על כך שהיא נאנסה, והדמיון בין רצח ואונס הוא לא מקרי.
אישה שנאנסת, הרי יש בזה מרציחת נפשה, וכך יש להתייחס לפוגע. אנו יודעים על הקושי הגדול כל כך למחוק מהנפש
פגיעה מינית קשה ולכן חומרת ההתייחסות לכל פגיעה מינית.
אז מה טוב בקמפיין הזה ליחסים החיוביים בין גברים ונשים?
לראשונה בהיסטוריה, החברה האנושית כולה (לפחות מבחינה רישמית), מכריחה את הגבר לראות את האישה כבן אדם, כבת אנוש ולא כאובייקט מיני. היא לא גוף מהלך לטובת ההנאה המינית של הגבר. האישה היא יישות עצמאית (גם אם היא נשואה) שיש לה רצונות וצרכים משל עצמה והרבה פעמים הם שונים משל הגבר.
אחד הדברים המהותיים ביותר בין בעל לאישה, גם בתחום המיניות, הוא החופש המוחלט ואי-הכפייה על כל דבר, בין בני הזוג. אבל יש כאן פרודוקס.
מצד אחד, אנחנו משועבדים זה לזה להרבה דברים ולהרבה מחויבויות משותפות, ומצד שני, המחוייבות הזאת צריכה לבוא ממקום חופשי לגמרי. אני מתחייב אלייך מרצוני החופשי. לפי ההלכה: "הרי את מקודשת לי", לא תופס בכלל ללא הרצון החופשי של האישה להיות מקודשת לו. אין בהלכה נישואי כפייה, ובין בני זוג אסור שיהיו יחסי כפייה.
"אנו עבדא דקודשא בריך הוא" – אנו עבדים של הקב"ה ולא של אף אדם אחר – גם לא בן הזוג שלי. ואדם שמחליט להיות עבד עולם – יש לרצוע את אזנו בדלת, כי הוא שמע על הר סיני שהוא עבד למלכו של עולם, ולא לאף אדם אחר.
החופש הזה של האישה להחליט על גופה – היא הכרחית לאינטימיות הנדרשת בין בני זוג. אישה שמרגישה כפייה בהיותה עם בעלה, היא אישה שנמצאת במערכת יחסים מקולקלת, וכן להיפך. מכאן ההשלכות על היחסים הפרטיים שלנו מהקמפיין של METOO. זה מבצע להחזרת העצמאות האישית של כולנו על חיינו. רק בשחרור המוחלט של האדם מרעהו, אנו נוכל להיות עבדים של הקב"ה – וזו החירות המוחלטת.
בברכה,
רפי אוסטרוף
הכותב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.
מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.