אחד הפחדים העמוקים ביותר של כל ההורים הוא שהילד שלהם יפגע מינית. לכן, כבר מגיל צעיר מאוד, הורים בעלי מודעות, מחנכים את הילדים לשמור על גופם, להימנע מדיבור עם זרים, לא לתת לאף אחד לגעת להם באיברים הפרטיים, ומעודדים אותם לשנן בעל-פה ש"הגוף שלי הוא רק שלי".

כדי לצמצם את התופעה הקשה של פגיעות מיניות, לא מספיק שנספר לילדים שהגוף שלהם הוא רק שלהם, יש לנו אחריות הורית נוספת, אחריות חברתית כבדה שמוטלת על כתפינו, שרובנו מדחיקים אותה ומעדיפים לחשוב שהיא לא קשורה אלינו.

חוקרת נוער שהגיעה למוסד לעבריינים צעירים, שפגעו מינית בילדים אחרים, מספרת שכששאלה את אותם נערים מדוע עשו זאת, רובם ענו שלא ידעו שהמעשה הוא אסור ולא היו ערים לחומרת המעשה.

אומנם יתכן שהייתה לאותם נערים בעיה בהפנמה של גבולות, אבל יכול להיות גם שאף אחד אף פעם לא טרח ללמד אותם שאלו מעשים חמורים, אסורים, שפוגעים קשות בקורבנות.

האחריות הגדולה ביותר שלנו היא שהפוגע הבא לא יצא חס וחלילה מהבית שלנו. למשפט "הגוף שלי הוא רק שלי" חובה להוסיף את משפט ההמשך, "הגוף שלו הוא רק שלו".

למדו את ילדכם מה אסור ומה מותר, למדו אותם לכבד את גופו של האחר, לכבד "לא" של ילד שלא מעוניין שיגעו בגופו, ולבקש רשות לפני שהם מחבקים או מנשקים מישהו אחר.

אז נכון שבסיטואציות מסוימות זה נראה מאולץ ומיותר לבקש רשות, ועדיין, נסו לחשוב לרגע, איזה נחמד היה יכול להיות אם הדודה המעצבנת שתמיד התנפלה עליכם בנשיקות כשהייתם קטנים, או צבטה אתכם בלחיים, הייתה מבקשת רשות לפני שהייתה מתנפלת עליכם? איך זה היה משנה לכם את היחס לאותה דודה, כמה הייתם מעריכים ומוקירים אותה על שהיא מכבדת את הגוף שלכם, את המרחב שלכם, ומבקשת רשות לפני שהיא פורצת אליכם בשיא ההתלהבות.

ברור של"דודות המעצבנות" אין כוונות רעות, וברור שזו הדרך שלהן לבטא את אהבתן וחיבתן כלפי האחיינים המתוקים, אבל בנינו, לא מעט ילדים היו מעדיפים שהאהבה תתבטא בדרך אחרת.

ולעניינינו, אלימות מינית של ילדים עשויה להתחיל בגיל צעיר מאוד -הרבה לפני גיל ההתבגרות-בגיל בית הספר היסודי ואפילו בגיל הגן. על כן, יש לפתח אצל ילדינו מנגנוני הגנה מפני פגיעות מיניות, אך לא פחות חשוב, לפתח אצלם בלמים חזקים כדי שחלילה לא יפגעו באחרים. זה טבעי שהורים רבים שיקראו את הדברים יחשבו בליבם, "אצלנו זה לא יקרה", "אין סיכוי שהילדים שלנו יעשו דברים כאלה", אך לצערנו ילדים שפוגעים מינית זו אינה תופעה שמאפיינת רק משפחות נכשלות ובעייתיות. במהלך עבודתי, פגשתי משפחות מעולות, מבוססות ומשכילות, שעולמן חרב עליהן אחרי שהתגלה שילדיהם פגעו מינית בילדים אחרים.

כמו כן, בניגוד לאמונה הרווחת, לא כל עברייני המין היו בילדותם קורבנות של פגיעה מינית. כך שעל כולנו מוטלת החובה לפקוח עניים, לגלות אחריות, ולצייד את ילדינו בכלים מתאימים כדי שילמדו להישמר מפגיעה וחשוב לא פחות - שלא יפגעו באחרים. ויהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידינו.

הכותבת היא מחנכת ומדריכה למיניות בריאה.

בעלת תואר B.ed בחינוך מיוחד וסטודנטית לתואר שני M.A בייעוץ חינוכי. בוגרת מרכז יהל.

בעלת עשר שנות ניסיון בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי- עבודה בגנים, בתי-ספר, תיכונים והדרכת נוער.

מעבירה הרצאות, סדנאות להורים ובני נוער.