עייפות משפיעה בכמה היבטים על חיי האישות - על הזמינות שלהם (כשישנים או רוצים ללכת לישון לא מקיימים יחסים), על החשק (כשעייפים יש יותר חשק ללכת לישון מאשר חשק לקיים יחסים) ועל התפקוד (כשהגוף עייף אין לו כוח לפעילות גופנית נמרצת). למרות זאת, אני רוצה לשים דגש דווקא על נושא אחר שקשור להשפעה של עייפות על חיי האישות. כמו בהרבה תחומים אחרים בחיי האישות, גם כאן חלק גדול מ"האשמה" נופל על המדיה ועל מה למדנו ממנה בנוגע ליחסים בין בני זוג.

בכל קומדיה רומנטית ממוצעת רואים זוג נפגש בבית קפה, מדבר קצת, מגיע לבית של אחד מהם ובשיא הספונטניות מגיעים לחדר השינה... ואחרי כמה שניות בסרט שניהם מאושרים ושמחים.

שאלה: כשרציתם להתקדם בעבודה, חיכיתם לפגישה ספונטנית עם הבוס\ית? כשהתאמנתם לקראת תחרות ספורט כלשהי, חיכיתם שיהיה לכם באופן ספונטני חשק לצאת מהבית להתאמן? כשלאחד הילדים יש בעיה בבי"ס, אתם מחכים שבאופן ספונטני תפגשו את המורה במכולת השכונתית? המחשבה שיחסי אישות צריכים להגיע (רק) באופן ספונטני היא נחמדה, אבל לא עומדת במבחן המציאות. כשיש עבודה וסידורים ומשפחה ומחויבויות אחרות, הטיפוח וההשקעה של הזוגיות יורדות לפעמים לתחתית סולם העדיפויות. ואז, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון, סיימנו עם המחויבויות לעבודה \ לימודים, שטפנו כלים, לקחנו את הכלב\ה לטיול, קיפלנו כביסה, מישהו עדיין זוכר מה זה ספונטניות? מישהו מתפלא שאחרי כל זה הוא עייף מדי בשביל להתניע מהלך אינטימי?

אז מה לעשות - להיערך מראש. להחליט שיש ערב בשבוע (אחד לפחות), שמוקדש לאנטימיות שלנו. הולכים לישון מוקדם לילה קודם. סוגרים את הטלפונים בשעות הערב המוקדמות כדי שפתאום לא ייצוץ מקרה חירום (שבפועל הוא לא באמת חירום אבל יסיח את דעתנו), דוחים את הכביסה למחר, הכלים בכיור יוכלו לחכות עוד קצת ומפרגנים זמן לעצמנו. למהדרים, אפשר מדי פעם לשלוח את הילדים לסבא וסבתא (או לדודים או לחברים וכו...) - ולצאת ל"צימר" בבית הפרטי שלנו, בלי הסחות דעת. וודאי שאפשר לזרום באופן ספונטני מתי שזה מתאים, אבל זוגות שמחכים לאותה ספונטניות שקיימת בסרטים - יכולים להעביר פרק זמן משמעותי בתסכול כשערב אחרי ערב לא מצליחים למצוא זמן שמתאים לשניהם בלי להיות עייפים מדי.

הכותב הוא קרימינולוג קליני (M.A) ומחנך למיניות בריאה, מנחה סדנאות והרצאות למתבגרים ומבוגרים.