לבלות, לעשן, לשתות עד מוות, להתלבש הכי מינימאלי שיש,

להיכנס למים שיכורים, עד שגם מי שיודע לשחות כבר לא זוכר איך עושים את זה.

זה מה שחלק מהילדים שלנו עושים בחג הפסח,

נוסעים לכינרת ומאבדים את הצפון.

לא מדובר רק על חבר'ה חילונים או נוער קצה, אלא על מיטב בנינו ובנותינו, חבר'ה שלאחר חופשת הפסח יחזרו ללמוד בישיבה ובאולפנה.

מודה ומתוודה, גם אני נסעתי לכינרת עם החבר'ה כשהייתי בת אולפנה, גם אנחנו ישנו באוהלים על החוף, עישנו נרגילה ולא תמיד התלבשנו הכי צנוע שיש, אבל לא הגענו למצבים שבני-הנוער של היום מגיעים אליהם. לקחנו אחריות מלאה על החיים שלנו ועל המעשים שלנו!

לא כי היינו יותר טובים מהנוער של היום, אלא כי פשוט גדלנו בדור אחר. חונכנו לקחת אחריות, ידענו מהם הגבולות שלא עוברים, שרירי האיפוק שלנו היו בכושר וגדלנו בתקופה ש"פרטיות" היא לא מילה גסה. אלכוהול, סמים ויחסי מין היו מחוץ לתחום מבחינתנו,

גם אם זה היה קיים בחוף, זה היה בקצה ולא כתופעה גורפת כפי שניתן לראות היום. רובנו ככולנו היינו צלולים!

פתחנו את הבוקר עם שקית שוקו קרה ולא עם כוס וודקה, מעולם לא שתינו או הסתממנו עד מוות או עד אובדן חושים והכרה. השתחררנו אבל לא התפרקנו לרסיסים, בילינו אבל לא איבדנו את עצמנו לדעת. מעולם לא הגענו למצב של בנות נוער שחוזרות מהבילוי בכינרת בהריון, ובני נוער שחוזרים משם "אבות", מבלי שהם בכלל יודעים מי הפרטנרית שהפכה אותם לכאלה...

אומרים שזה דור של גאולה, דור של נשמות רוטטות, דור שכואב את כאב השכינה. ויש בנוער שלנו הרבה כאב, הרבה בלבול, והמון ניסיון להרגיע את הנשמה, לעיתים תוך לקיחת סיכונים ממשיים-פיזיים ורגשיים.

חנן בן ארי שואל בשיר שלו 'איזון'- "האם אפשר להיות קדוש ולהישאר נורמלי? להיות חופשי בלי לעשות כל מה שבא לי"

בדור שלנו שמעודד כל אחד לעשות בעיקר מה שבא לו, יוצא לי לחשוב הרבה על השאלות האלה. אני תוהה האם יש לנו את הכלים להנחיל לדור הבא חופש אמיתי, בלי המשוואה האוטומטית: חופש=לעשות כל מה שבא לי.

הדור של הילדים שלנו מחפש חופש, מחפש חירות, רוצה לעשות מה שבא לו, אבל רבים מהם לא רואים, או לא מכירים את הגבול שמפריד בין חירות להפקרות. כאן נכנס התפקיד שלנו ההורים והמחנכים, להפגיש את בני הנוער עם חופש וחירות שהולכים יד ביד עם אחריות, גבולות, איפוק ופרטיות. חירות ואחריות ששזורים זה בזה! חירות פנימית, חירות אמתית, מקום שהנשמה בו נרגעת באמת.

איך עושים את זה בהקשר של חינוך למיניות בריאה?

נתחיל בארבעה עקרונות שיעזרו לנו להתחיל במשימה המורכבת והלא פשוטה. עקרונות אלו נועדו לסייע לנו ההורים בהתמודדות עם המצב, ואין לראות בהם האשמה של ההורים במצב או הסרת אחריות מבני-הנוער שלעיתים בוחרים לנהוג הפוך מכל מה שחונכו אליו.

1. לוקחים אחריות- מדברים עם בני הנוער (גם הדתיים) על אמצעי מניעה, על הסכנה בהריון לא רצוי והסכנה בהדבקות במחלות מין במגע מיני לא מוגן. חובה עלינו לצייד אותם בידע המתאים כדי שיוכלו לקחת אחריות על המעשים שלהם, להיזהר מכניסה למצבים לא רצויים, או להושיט עזרה לחבר שנקלע לצרה. הורים רבים נמנעים מלדבר על נושאים אלו, מחשש שהדיבור יתפרש אצל המתבגר/ת כהסכמה מצידם לקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים. חששות אלו מוצדקים, ולכן חשוב לשתף את הילדים בחששות שלכם, אבל לא להימנע מדיבור. יש לקיים שיח רציף ומתמשך עם המתבגר/ת בנושאים אלו, ולא להסתפק בלזרוק הערה דקה לפני שהילד יוצא מהבית, בסגנון השיר של אייל גולן: "ותזהר עם בחורות, תבטיח לי כפרה..."

2. שמים גבולות- מעזים להגיד לילדים שלנו "לא", כדי לאפשר להם את החירות להגיד בעצמם "לא" במצבים של סכנה או לחץ חברתי. כשאנחנו שמים לילדים שלנו גבולות, מבלי לפחד מהתגובה שלהם, אנו נותנים להם מתנה אדירה. מלבד העובדה שאנחנו מגנים עליהם ומחנכים אותם שלא הכל מותר בחיים, אנו נוסכים בהם את האומץ להגיד בעצמם "לא" לסכנות ומצבים של לחץ חברתי כמו קיום יחסי מין לא מוגנים, או שידול לקיום יחסי מין.​

3. מחנכים לאיפוק- בדור שרוצה מהכל יותר הרבה, יותר מהר, יותר מרגש ועוצמתי יש לנו אחריות על סף הריגוש של הילדים שלנו. החינוך לאיפוק מתחיל כמובן בדוגמה אישית, ומסתיים בהצבת גבולות. אם אנחנו ההורים רוצים מהעולם יותר ויותר, אל לנו לצפות מילדינו להיות מאופקים ולהסתפק במועט. כמו כן, אם אנו מספקים באופן מידי כל רצון או גחמה של ילדינו, שלא נתפלא שהם לא מסוגלים להפעיל את שריר האיפוק. בהקשר המיני, ניתן לקחת כדוגמה את סף הריגוש שהולך ועולה אצל בני-הנוער שצופים בפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה מספקת אינסוף גירויים מהירים, מרגשים ועוצמתיים, ויש מחקרים שמראים שלא מעט בני-נוער וגברים צעירים, כבר לא מסוגלים לתפקד מינית מול פרטנרית אנושית רגילה, כי סף הריגוש שלהם גבוה מידי עקב צפייה ממושכת בתכנים אלו.​

4. מחנכים לפרטיות- גם כאן הדוגמה האישית מכרעת. אבא ואמא שמעלים לרשתות החברתיות כל משפט של הילד, כל אירוע או מסיבה שבה השתתפו, שלא יתפלאו שהילדים מקצינים את חוסר הפרטיות ושולחים לחברים תמונות עירום חלקי או מלא שלהם. בנוסף, חשוב לשוחח עם הילדים על גבולות השיתוף- מה ראוי ונכון ולשתף, ומהם הדברים בהם אנחנו לא משתפים. כמו כן, חשוב ללמד אותם כללים לשמירת הפרטיות. למשל, לעולם לא מצטלמים בצורה שנתבייש שתופץ ברשתות החברתיות- לתמונות פרטיות יש נטייה לדלוף, ולכן לא לוקחים את הסיכון.

ולסיום,

חג הפסח כבר מאחורינו,

אבל חג העצמאות עוד לפנינו.

גם ביום העצמאות הקרוב אלפי בני ובנות נוער ינהרו לחופים,

תפקידנו לעזור להם להיות עצמאיים וחופשיים מבלי להתפרק ולהתפקר.

הכותבת היא מחנכת ומדריכה למיניות בריאה.

בעלת תואר B.ed בחינוך מיוחד וסטודנטית לתואר שני M.A בייעוץ חינוכי. בוגרת מרכז יהל.

בעלת עשר שנות ניסיון בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי- עבודה בגנים, בתי-ספר, תיכונים והדרכת נוער.

מעבירה הרצאות, סדנאות להורים ובני נוער.