תאווה

מאז שעמדתי על דעתי התורנית בגיל צעיר מאד, המילה "תאווה" התקשרה אצלי למושג שלילי ביותר.

"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד כא).

לאחר מכן למדנו על קברות התאווה של אבותינו במדבר (במדבר יא ד):

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר. וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים (שם פסוק לד).

דוד המלך הזכיר מאורע זה בספר תהילים: וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝֗-ל בִּֽישִׁימֽוֹן (פרק קו יד).

אם כן, כל מובן והקשר למילה תאווה התקבע אצלי לעניין שלילי. ואם אומרים כך לגבי תאוות המאכל, קל וחומר לתאוות המין. לכן, מה היתה הפליאה שלי כאשר נתקלתי במקרה במדרש הבא:

ותפר האביונה – זו התאווה, שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו (מדרש רבה ויקרא פרשה יח סימן א').

הנה לאחר שלמדתי תורה שנים רבות, נתקלתי במאמר חז"ל חיובי ביותר על המילה 'תאווה'. ה'תאווה' היא טובה כי היא מקרבת וגורמת לשלום בין האיש והאישה [1] .

מדרש זה הביא אותי לעיון מחודש בביטוי זה בדברי חז"ל ובפרשנים.

בשר תאווה

בתורה מופיע 'תאווה' בהקשר נוסף. לקראת הכניסה לארץ, הותר להם בשר תאווה:

כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹקיךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר:

כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר ה' אֱלֹקיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן ה' לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ (דברים י"ב כ-כ"א).

על פסוקים אלו כותב אור החיים הקדוש:

(כ) כי ירחיב וגו'. פירוש לפי שהקפיד ה' על המתאוים תאוה לאכול בשר במדבר (במדבר י"א) וקברו המתאוים מעתה עומד תאות הבשר באיסור, לזה אמר כי ירחיב וגו' ואמרת וגו' פירוש הגם שתאמר בפירוש שאתה רוצה לאכול בשר וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו מי יאכילנו בשר, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב התאוו תאוה, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר.

אור החיים שואל, למה התורה מתירה אכילת בשר תאווה, אם זה היה חטא כל כך גדול במדבר שבגללו מתו במגפה רבים עד שהתורה כינתה את זה: "מכה רבה מאד" (במדבר יא לג). מסביר 'אור החיים' שלקראת הכניסה לארץ, ה' מתיר לעם לאכול בשר תאווה ואין איסור התאווה עומדת במקומה. ייתכן שההכרה בכך שכח החמרי בארץ הקודש נחלש עומדת ביסוד היתר זה. אם כן, אנו רואים שהיחס לתאווה מתחיל לקבל גוון אחר.

התייחסות מעניינת נוספת לגבי התאווה לאכילת בשר, אנו מוצאים בכלי יקר:

(כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. הורה שאין האדם הומה אחר התאוות כי אם מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר (ברכות לב א)... לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו רצה לומר אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר.

קיצרתי את דבריו מחיבת הקיצור, אך הוא מוכיח מההיתר לאכול את בשר הצבי והאיל, שיש מקום לתאוות בשר בתנאי שהוא לא משועבד לתאווה זו. בקשת התאווה מגיעה ומתחילה אצל אדם מתוך הרחבה. מי שנמצא במצוקה ובמיצר, אין לו בקשות לתאוות, אלא למינימום כדי לשרוד. אבל מי שחי בהרחבה, מבקש בשר תאווה, ובקשה זו היא לגיטימית. את הרעיון הזה אזכיר בסיכום, כשננסה לברר את הדרך הנכונה לדור שלנו. אנו חיים בדור של רווחה חומרית כמו שלא היה מעולם. הבעיה שלנו היום היא לא מה נאכל והאם יהיה לנו מספיק אוכל לאכול, אלא מה לא נאכל כדי שלא נמות מעודף שומן ומסגנון חיים לא בריאים. כך גם לגבי בגדים. רובנו חיים במציאות של "אין מקום בארון לעוד בגדים". ולא במציאות של: יש לי רק בגד אחד ואם הוא יקרע, לא יהיה מה ללבוש.

תאווה מינית

נעבור מתאוות הבשר לתאוות המין.

המהרש"א על הגמרא במסכת שבת קנ"ב ע"א ד"ה זו אשה, כותב כך:

לפי שיש ב' טעמים במצות עונה הא' כדי למלא תשוקתה כמ"ש ואל אישך תשוקתך והב' כדי לקיים מצות פרו ורבו כמ"ש הטור בשם הראב"ד ולזה כדי למלא תשוקתה לאיש אמר כי הוא אמר ויהי גזרת המלך לאשה להתאוות לה ולמלא תשוקתה וכי הוא צוה ויעמוד היינו שצוה על מצות פרו ורבו כדי להעמיד תולדות ודו"ק:

המהרש"א כותב על כך שיש שני מצוות ביחסי האישות בין אדם לאשתו; מצוות פרו ורבו ומצוות עונה. ביחס למצוות עונה הוא אומר שגזירת מלך היא שעל האדם להתאוות לאשתו ולמלא את תשוקתה. המהרש"א מדבר על תאווה ותשוקה לאישה ללא קשר למצווה של הולדת צאצאי הדור הבא. כדי לקיים מצוות עונה בשלימותה על האדם למלא את תשוקת אשתו ולהתאוות לה. גם לאיש וגם לאישה יש תשוקה לקשר של חיי אישות, וזהו רגש חיובי בגזירת הבריאה שכך צריך להיות וטוב שזה כך.

הגמרא במסכת נדה יז ע"א אומרת כך:

תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירים אותן לשבח: היו משמשין מטותיהן ביום...אימא בודקים מטותיהן ביום. הכי נמי מסתברא דאי ס"ד משמשין, מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה.

הגמרא דנה בנושא של קיום יחסים ביום (ולא בלילה) ומביאה מקור שהיו משבחים את בית מונבז שהיו משמשים את מטותיהן ביום. הגמרא שואלת: למה זה שבח? והיא משיבה: שכיון שבלילה האיש עייף או האישה עייפה ומתגבר עליהם השינה היא מתגנה בפניו. על זה מפרש רש"י:

אונס שינה - מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרי' (דף כ).

רש"י מפרש את הבעיה של אונס שינה דווקא על הגבר. מצד אחד יש עליו חובת מצוות עונה. מצד שני הוא עייף ולכן הוא מקיים את מצוות עונה מתוך חוסר חשק או רצון אלא כדי לצאת ידי חובה. רש"י משתמש בביטוי: שהוא אינו מתאווה לה כל כך. כלומר, המצב הנכון של קיום מצוות עונה הוא כאשר הוא מתאווה לה. כך אדם צריך לקיים את המצווה בשלימותה. רש"י מפנה אותנו לגמרא בנדרים כ ע"א ביחס לבני תשע מדות ששם מפורטים אנשים שמקיימים יחסים מתוך חוסר חשק או שלימות הלב בינם לבין נשותיהם.

אם כן, אנו רואים שכדי לקיים מצוות עונה, על האיש להתאוות לאשתו. לא רק שאין בעיה עם התאווה, אלא לפי רש"י שינה בעיה ואולי אפילו איסור לקיים יחסים ללא משיכה וחשק לאישה.

שלנו גודל משלהן

הגמרא במסכת בבא מציעא פ"ד ע"א מספרת את הסיפור הבא:

כי הוו מקלעי ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם! אמרו לה: שלהן גדול משלנו. כל שכן? איכא דאמרי הכי אמרו לה (שופטים ח) כי כאיש גבורתו, איכא דאמרי הכי אמרו לה אהבה דוחקת את הבשר.

תרגום:

כאשר היו נפגשים רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר בן שמעון, צמד שוורים יכל לעבור ביניהם ולא נגע בהם. זה משל על כך שהם היו מאד מאד שמנים. אמרה להם אישה רומאית אחת: הבנים שלכם אינן שלכם (כיון שהם כל כך שמנים אתם לא יכולים לקיים יחסים). הם ענו לה: שלהן גדול משלנו. שואלת הגמרא: כל שכן? והיא עונה שתי תשובות אפשריות: כי כאיש גבורתו, כלומר ככל שהאיש יותר גדול כך יש לו יותר כח (מיני). תשובה שנייה: אהבה דוחקת את הבשר.

מה הכוונה בתשובתם: "שלהן גדול משלנו"? רש"י מפרש שני פירושים. אנו נתייחס רק לפירוש השני שהוא נושא מאמרנו. רש"י מפרש: שלהן גדול משלנו. שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש. ואז שואלת הרומאית, שאם תאוותה של אישה גדולה משל איש, ואתם כאלו שמנים, אז בוודאי הבנים שלכם אינם שלכם. על זה משיבה הגמרא (לפי פירוש רש"י): אהבה דוחקת את הבשר. ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו בשר שנינו נדחקו.

הגמרא עוסקת באנשים שאולי קשה להם לקיים יחסים בגלל מימדי גופם. רש"י מפרש את הגמרא בצורה כזאת שהחכמים ענו לה שתאוותה של אישה היא יותר גדולה מאשר האיש ועוד שבגלל התאווה הזאת, המגבלה הגופנית אינה מפריעה.

שוב אנו רואים איך רש"י משתמש בלשון 'תאווה' בהקשר חיובי ושם את המילים האלו בפיהם של תנאים חשובים ביותר: בניהם של רבי יוסי ושל רבי שמעון בר יוחאי. אין להם בעיה לדבר על החשק המיני והתאווה המינית המוגברת ביניהם לבין נשותיהם והם משיבים לשאלותיה של האישה הרומאית שאולי לעגה להם ואולי לא.

לסיכום סיפור זו אנו רואים שוב את התפקיד החיובי שיש לתאווה המינית שמחברת איש ואישה, גם לנוכח קשיים פיזיים אובייקטיביים.

עוד סיפור אישי

אנו לומדים בגמרא על אחד מגדולי האמוראים, רב, שאף לפעמים נחשב כתנא [2] , שנהג ב'תאווה' עם אשתו.

מסופר בגמרא (ברכות ס"ב ע"א) סיפור קצת מוזר על רב כהנא שנכנס תחת מיטתו של רבו על מנת ללמוד תורה: כיצד ראוי לקיים יחסים. בזמן קיום היחסים, התלמיד שומע שהרב מקיים יחסים עם יותר מדי חשק לטעמו, והוא קורא כנגדו במשל, שהרב שלו דומה לאדם שלא אכל זמן רב.

רש"י מפרש את קריאתו כך:

כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך.

כיון שרב בתחילת היחסים דיבר וצחק עם אשתו, הדבר לא מצא חן בעיני התלמיד. אך הגמרא שם לא מביעה שום ביקורת על רב. משמע שרב נהג כשורה, אלא שזה לא תאם את הציפיות של התלמיד.

התאווה המינית השלילית

ישנם מקורות שמהם ניתן ללמוד שתאווה מינית היא דבר שלילי שיש למעטו עד למינימום. כך משמע מהתנהגותו של רבי אליעזר עם אשתו אימא שלום המתואר בנדרים כ' ע"א:

שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד, ואמרתי לו מה טעם? ואמר לי כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת ונמצאו בניו באין לידי ממזרות.

רבי אליעזר קיים יחסים במהירות או בחוסר רצון, ובוודאי לא בצורה של חשק ותאווה. הר"ן פירש את הביטוי "כמי שכפאו שד" כך:

שהיה ממהר כאדם הנטרד מחמת שד שכופהו.

ורש"י פירש:

שבא אליה בכח ודומה כמי ששד כפאו

לפי שני פירושים אלו נראה שרבי אליעזר רצה לקיים יחסים בצורה המהירה ביותר או שהוא עצמו לא רצה כלל להיות שם (כפאו שד), והוא קיים יחסים רק כדי לצאת ידי חובה.

מקור זה צוטט על ידי הרבה ראשונים ואחרונים כשאיפה הרוחנית הנכונה בזמן שאדם נמצא עם אשתו.

כך כותב הראב"ד בספר 'בעלי הנפש' שער הקדושה:

שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפים ביותר, אמרה להם כשהוא מספר עמי אינו מספר אלא בחצי הלילה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד אמרתי לו מה טעם אמר לי כדי שלא אתן דעתי באשה אחרת ונמצאו בני באים לידי ממזרות (שם). והרי אני מפרש את הענינים הללו כי יש תועלת בפירושם. ... מכלל דמי שאינו צריך לרצותה אינו רשאי לספר אפילו קודם בעילה. ותו אמרינן במסכת חגיגה (ה ב) עליה דרב דסח ושחק ועשה צרכיו, ואוקימנא דהיה צריך לריצויי. ובאמת וברור דרב דרך ארץ היה בו ובתחלה רצה ואחר כך בעל, ואי לאו דהוה צריך לרצויי הוה מקשי ליה מבריתא על שהיה מספר בשעת תשמיש. הא למדת שאף משהוזקקו לתשמיש אסור לספר חוץ מדברי תשמיש לבד....ומה שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, שמעתי בפירושו שלא היה ממרק כל האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ממנה. ודומה כמי שכפאו שד, אדם שהוא עושה הדבר מאונס שאין מתכוין להנאתו. כך שמעתי. ולא נתברר אצלי כי הוא נתן טעם למעשה הזה כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואין הטעם דומה למעשה כי היה לו לומר מפני שאיני רוצה להנות מן העולם ואיני עושה אלא לשם המצוה בלבד. ושמעתי עוד בפירושו כי מגלה טפח ומכסה טפח שבאשה קאמר. כלומר עכשיו מגלה אותו לצורך התשמיש, ועכשיו מכסה אותו, לומר שלא היה מאריך באותו מעשה. ודומה כמי שכפאו שד, פי' דומה כמי שהבעיתו שד ונבעת והניח את המעשה, כל כך היה מקצר את התשמיש. ...וגם קוצר המעשה הזה הוא כדי שלא תכנס שום מחשבה בתוך המעשה. ... וזו אינה קושיא, כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם. ומי שאומד את עצמו שיוכל לעשות כך ולא תכנס עליו מחשבה אחרת, והוא משהא עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע תחילה, מתכוין לעשות מצוה ועושה אותה והקב"ה נותן לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בטוח בעצמו בכך וממהר את המעשה כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם שכרו בבנים יפיפים, וגם הוא כבר הודיע אותה את הטעם והיתה דעתה נסכמת עמו על כך.

ועל זה (על מי שהולך אחרי תאוותו וגורם לעצמו להיזקק ליחסים כדי ללכת אחרי הנאות העולם הזה) אמרו רבותינו ז"ל (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, ואמרינן לימא אסור משום דקא מגרי יצר הרע בנפשיה. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות.

הראב"ד מחבר בין מקורות שונים בגמרא ומעמת אותם עם הנהגתו של רבי אליעזר עם אשתו. בסיכומו של דבר הוא מסביר את הנהגתו של רבי אליעזר על מנת שיתקיימו בו שני דברים: יכוון רק למצווה ולכן ידבר בענייני תשמיש רק אם אשתו צריכה דברי ריצוי, אבל הוא עצמו לא יתכוון להנאתו כלל. ומטרה שנייה: על מנת שלא יהרהר באישה אחרת. מותר לו להאריך במעשה רק אם הוא בטוח שלא יחשוב על אף אישה אחרת. אבל אם יש חשש למחשבה על אישה אחרת, עליו למהר בקיום המעשה.

מכלל דבריו של הראב"ד, נראה שהוא סובר להלכה את שיטתו והנהגתו של רבי אליעזר וסבור שאסור לאדם לכוון להנאה ואסור לאדם למלא תאוותו בעולם הזה.

וכך הוא כותב בסיכום דבריו:

וע"כ צריך אדם לשבר תאוותו ולהכניע את יצרו בדחיית השמאל כדי שלא יבא לידי איסור ויגיע לידי עונש. וראינו לרבותינו ז"ל שהיו חסידים גמורים והיו גודרים את עצמם בכמה גדרים. והיה מהן מי שלא היה רוצה ליהנות במלבושים נאים כגון ר"י בר אלעאי (נדרים מט ב, נ א), והיה מהם מי שפירש מאשתו אחר שקיים מצות פרייה ורבייה (קידושין פא ב), וכל אחד ואחד היה גודר את עצמו לפי מה שהיה מכיר את טבעו ורואה במה תקנתו.

הראב"ד (ואחריו הטור באו"ח ס' ר"מ) סוברים שעל האדם לשבר את תאוותו על ידי שהוא ימעיט את הנאת המאכל והמשתה ואף את יחסי האישות עם אשתו.

דרך זו די שונה ממה שלמדנו בגמרות לעיל, אבל היא משותפת לראשונים רבים.

וכך כתב בעל השולחן ערוך באו"ח סי' ר"מ סעיף א':

ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל... ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא הגה: גם בזה יש קיבול שכר אך (טור) יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב. אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאוותו כדי למלאות תאוותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:

השולחן ערוך רואה בתאווה דבר שלילי. גם אם יש לאדם תאווה לאשתו, עדיף לו לכבוש את היצר מאשר לאפשר לתאווה לנהל את היחסים שלו עם אשתו.

אכן, ניתן בהחלט להזדהות עם כך שאסור שהתאווה תגרום לאדם לרצות להיות עם אשתו, אבל הנימה שעולה מדברי השו"ע והראשונים שהבאנו לעיל היא יחס שלילי לחשק מיני ותשוקה בין האיש והאישה [3].

סיכום

עשינו דרך ארוכה בין מאמרי חז"ל שונים החל מהתאווה שמוציאה את האדם מן העולם, ועד לשימוש בתאווה מינית כמניע חיובי בין האיש ובין אשתו. ראינו מקורות חיוביים רבים ביחס לתאווה המינית החיובית בין הבעל והאישה. החידוש בדברים אלו הם מקורות רבים מהגמרא והראשונים הרואים בעין יפה את מימד התשוקה ואף התאווה ביחסים בים האיש והאישה.

ביחד עם זה, יש חשש גדול שהתאוות ישתלטו על חייו של האדם והם עלולים להסיתו מהמותר לאיסור.

לכן נראה לי שדבריו השקולים של הרמב"ם הם הצעה טובה ליחסנו אל התאווה. כך הוא כותב בהלכות דעות פרק ה' הלכה י':

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי, צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר כי תאווה נפשך לאכול בשר, דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל, צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.

הרמב"ם מדבר על תאוות האוכל, אך הדברים נכונים גם לתאוות המין. יש לאכול בשיקול. לא יותר מדי ולא פחות מדי. אפשר לאכול בשר פעם בשבוע ואין צורך או שזה לא בריא לאכול בשר כל יום. וכך הוא כותב בפרק א הלכה א-ד:

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ... ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה.

שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ... הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, ... וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ... ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם.

בכל הנאות העולם הזה, אין זה ראוי להלוך אחרי התאווה ולמלא את מה שהוא דורש עד הסוף. כיון שהתאווה אי

נה יודעת שובע, ומי שנותן לו כל צרכו, רק יתאווה ליותר. לכן הדרך הנכונה היא ללכת בדרך האמצע שהאדם מנהל את תשוקותיו ולא הם מנהלים אותו. וגם יש הדרכה אישית: אם אדם רואה שהוא צריך למעט את התאווה כדי להתרחק מהעבירה, אז עליו לעשות זאת (וכך גם כתב הראב"ד בסוף דבריו). אך במימד של היחסים המיניים בין הבעל והאישה, כאן יש שיקולים רבים נוספים:

• רצון האישה והאיש

• התועלת ביחסים מספקים וטובים בין הבעל והאישה

• העובדה שיחסים מיניים טובים מחזקים את היחד המשפחתי הכולל

• חובת הבעל למלא את תשוקת אשתו

• תריס בפני חיפוש בחוץ... ועוד ועוד.

לכן, בין האיש והאישה, יחסי משיכה, תשוקה ואף תאווה, יש להם תועלו

ת רבות שהם שונים מהיחס לתאווה לאוכל. לכן על כל אדם וכל זוג לבחון את היחס הנכון לחיי אישות ולשאר הנאות החיים ולראות איך ההתנהלות שלו בהם תורמים לקשר שלו עם רבונו של עולם, לשמירת מצוות ולשמירת שלימות המשפחה.

בברכה,

רפי אוסטרוף

---

הכותב, הרב רפי אוסטרוף, מחנך למיניות חיובית. בוגר ישיבות מרכז הרב והר עציון ומוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים לישראל.

מחבר הספר "לדעת לאהוב" אשר פורסם בעבר כ"אברהם שמואל" מסיבות המפורטות בהקדמת המהדורה השישית של הספר.

---

[1] יש גמרא דומה מאד ברעיון זה אבל היא לא מזכירה את המילה 'תאווה'. כך נאמר בגמרא במסכת שבת קנ"ב ע"א: אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? - אמר ליה: סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש, משים שלום בבית בטל. הגמרא מספרת שרבי שאל את רבי שמעון בן חלפתא למה הוא לא בא אליו ברגל כהרגלו. רבי שמעון בם חלפתא עונה כיון שהוא כבר הזדקן. הוא מדבר קצת בחידות. אנו נתייחס רק לדבר האחרון: משים שלום בבית בטל. כך מפרש רש"י: משים שלום בבית - אבר תשמיש. ותפר האביונה. תבטל התאוה חמדת תשמיש. וכך פירוש רב נסים גאון: משים שלום בבית בטל זו תאוה שהיא מעלה. רבי שמעון בן חלפתא מתאונן על כך שהוא כבר לא מצליח לתפקד מינית והדבר הזה משפיע לרעה על שלום הבית שלו – על היחסים הכלליים עם אשתו. הפרשנים מזכירים במפורש שתאוות התשמיש היא זאת שחסרה ביחסים בין הבעל המבוגר ואשתו.

[2] כתובות ח' ע"א ועוד מקומות עייש".

[3] ראוי ביותר לעיין במאמרו המומנמונטלי של הרב אהרן ליכטנשטיין: על נישואין – על מערכת היחסים ועל יחסי אישות. הרב במאמר ארוך מנתח את הפער בין גישת הראשונים שאת חלקם ראינו בסוף מאמר זה לבין היחס בגמרא [וראשונים אחרים] כפי שנוכחנו בתחילת המאמר. את המאמר ניתן לקרוא כאן: http://asif.co.il/wpfb-file/16-pdf-83/.