גירוי עצמי של נשים

גירוי עצמי של נשים

עודכן ב: יול 19

מאת: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו

מתוך: שו"ת אבוא ביתך


שאלה:

אני מדריכת כלות מזה שנים רבות, ועם הזמן התוודעתי לצורך לשפר את הנאת האישה בחיי האישות כמרכיב משמעותי באיכות החיים של האישה ובאיכות הקשר של בני הזוג. לאחרונה השתתפתי בהרצאה שבה דובר על דרכים שונות להעצמת החוויה של האישה במהלך היחסים, ובין היתר הוזכרה שם האפשרות לעודד את האישה לגרות את עצמה תוך כדי קיום יחסי האישות או קודם כן. מעולם לא שמעתי על כך קודם והדבר היה נראה לי מוזר. שאלתי היא האם אמנם האישה רשאית לבצע פעולות בגופה שיגרמו לה הנאה מינית במסגרת יחסי האישות או במנותק מהם.


תשובה:


רקע כללי

ההלכה היהודית עוסקת גם במקומות האינטימיים ביותר, וגם היחס לגוף ולמיניות מואר באורה. כדי לחיות חיים קדושים וטהורים, ובד בבד בריאים גופנית ונפשית, עלינו להטות אוזן לדבר ה' גם במרחבים הצנועים והפרטיים של החיים. דיון בנושאים צנועים, ראוי לו שייעשה באופן צנוע. ועם זאת, לאורך הדורות כולם לא נמנעו חכמי ישראל מלכתוב בספריהם גם על הנושאים הרגישים ביותר. וודאי שבדורנו, כאשר חומרים מכל הסוגים מציפים את המרחב הציבורי, יש להציב מולם דיון תורני צלול וברור.


זוגות רבים המתחילים את חיי המשפחה שלהם נתקלים במהלך השנים בקשיים בקיום מערכת יחסי אישות תקינה ומשמחת בשל סבות רבות. אחד הגורמים הנפוצים ומוזכרים תדירות ע"י אנשי המקצוע בתחום, הוא הפער הגדול בין צורכי הגבר והאישה. רצונו של הבעל, בדרך כלל, הוא לקיים את יחסי האישות בתדירות גבוהה יותר ובמהירות גבוהה יותר מזו של האישה. לעומתו, נקודת הפתיחה של האישה בבואה לקיים יחסי אישות היא הרבה יותר מסויגת, האישה זקוקה לזמן ממושך יותר כדי להיות מוכנה לקיים יחסי אישות ובוודאי על מנת ליהנות מהם. יתר על כן, עיתים ועוברות שנים רבות עד שהאישה מסוגלת להגיע במהלך חיי אישות להנאה פיזית משמעותית. (1)


פעמים רבות ממליצים המומחים לאישה להיעזר בגירוי עצמי (אוננות), הן בסמוך לחיי האישות, באופן שיסייע לה ליהנות במהלכם, והן בנפרד כדי להתרגל ולהכיר טוב יותר את המיניות שלה. רבים ממליצים על התנסות בגירוי עצמי לנשים עוד בטרם הכניסה למסגרת הנישואין, ככלי להיכרות עם הגוף ותחושותיו.


כידוע, גירוי עצמי אסור לגברים באופן מוחלט, והותר רק במצבים קיצוניים.(2) אך איסור זה נובע ביסודו מכך שהגירוי כרוך בהשחתת זרע, וטעם אינו קיים בפשטות אצל נשים. ממילא יש לשאול: האם מותר לאישה לגרות את עצמה ולהגיע על ידי כך לידי הנאה מינית? מבחינה חברתית-תרבותית נחשב בעבר גירוי עצמי של נשים ל"טאבו" חמור אף מזה של גברים,(3) אך בעשורים האחרונים הוא נתפס כפעולה לגיטימית. זאת בניגוד לחברה הדתית-לאומית, שבה פעולה זו נתפסת לרוב באור שלילי וכרוכה במצוקה וברגשות אשם.(4) לאור זאת מתעורר הצורך לבחון כיצד רואה התורה את הנושא. (5)


השחתת זרע במשנה במסכת נדה (יג.) נאמר:

כל היד המרבה לבדוק, בנשים - משובחת, ובאנשים - תקצץ.

דהיינו, ריבוי בדיקות באותו מקום על מנת לאתר טומאות היוצאות מן הגוף (דם נדה בנשים, קרי וזוב באנשים), מותר ואף רצוי אצל נשים אך נאסר לאנשים. הגמרא (שם) מבארת את טעם החילוק:

מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו - משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו - תקצץ.

מבואר בגמרא כי האיסור החל על האנשים נובע מן ה"הרגשה" הנלווית למעשה הבדיקה, ופירש רש"י (ד"ה הרגשה): "הרגשה - שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי".[1] בהסבר ההיתר לנשים לבדוק את עצמן אמרה הגמרא שהן "לאו בנות הרגשה". אפריורית אפשר להבין את ההבדל בין נשים לאנשים בשלוש דרכים:[2]


א. סף הגירוי של הנשים גבוה יותר משל גברים, ובדיקה ארעית לא תגיע אליו.

ב. גם אם קיים גירוי אצל נשים, אין הוא מביא לידי השחתת זרע.

ג. גם אם קיים גירוי המביא לידי השחתת זרע, לנשים מותר להשחית את זרען.


האופן שבו נבין את עמדת הגמרא חשוב מאד לענייננו, משום שלפי האפשרות הראשונה הותרו רק פעולות שאינן מביאות לידי גירוי, ואילו פעולות המביאות לגירוי אסורה. זאת בניגוד לאפשרויות האחרונות שלפיהן הותר כל סוג של גירוי.


למעשה, הראשונים נחלקו בדבר:

דעת רבנו תם (תוס' שם ד"ה דלאו) היא שאיסור השחתת זרע כלל לא חל על נשים, משום שאינן מצוות בפריה ורביה.[3] לדעתו הגמרא לא טוענת טענת מציאותית בדבר סף הגירוי של הנשים או קיומו של זרע המושחת במהלך הגירוי, אלא טענה הלכתית: "נשים לאו בנות איסור הרגשה נינהו".


לעומת זאת, הרמב"ן (שם ד"ה נשים) כתב "שאף על פי שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל, איסור הוא בהשחתה",[4] ומשום כך הסיק כאפשרות הראשונה, היינו שנשים אינן מגיעות לידי גירוי במעשה הבדיקה, ודווקא משום כך הותר להן לבדוק, וכדבריו כתבו שאר ראשוני ספרד.[5] וכן מפורש במאירי (שם ד"ה והמשנה): "שאינן בנות הרגשה, ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן מפני כך".[6]


האפשרות השנייה שהצענו, שאצל נשים לא קיימת מציאות של הוצאת זרע, נראית כאפשרות הסבירה ביותר על פי הידע המדעי המודרני, אך היא כמעט ולא הוזכרה בדברי הראשונים. הבנה ברוח זו אפשר למצוא בדברי הרא"ש בתוספותיו (שם ד"ה נשים), שהסביר את טענת רבנו תם (שאין לנשים איסור השחתה) לאור החילוק המציאותי בין המינים: "דהיינו טעמא דאנשים מיפקדי, לפי שמזריע מבחוץ, אבל אשה מזרעת מבפנים". כלומר, המציאות של "הוצאת זרע" קיימת רק אצל גברים, וממילא לא שייך לאסור זאת על נשים.


ראינו אם כן, כי לדעת רבנו תם אין כלל איסור השחתת זרע בנשים, בין משום שאינן חייבות בפריה ורביה ובין משום שאין אצלן מציאות של הוצאת זרע. אולם לדעת ראשוני ספרד יש איסור עקרוני של השחתת זרע גם לגבי נשים, אלא שהאופנים המביאים אותן לידי השחתה שונים מאשר אצל גברים.[7]


על עמדת ראשוני ספרד יש לשאול: מהי בדיוק "השחתת זרע" אצל נשים? במונחים של ימינו, ה"זרע" הוא "החומר המפרה היוצא מן הזכר, באדם ובכל חי".[8] ממילא, מעצם הגדרתו, הוא לא יכול להתקיים אצל נשים. אולם ממקורותינו עולה כי גם אצל אשה קיימת פעולה של "הזרעה". בתורה נאמר (ויקרא יב, ב) "אשה כי תזריע וילדה זכר". ואמנם האונקלוס והרשב"ם (שם) פירשו שהכוונה היא לכך שתתעבר, דהיינו שייווצר אצלה זרע,[9] אך חז"ל הבינו שהכוונה היא לפעולת הזרעה פיזית המתרחשת בגוף האישה (נדה לא.):

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר.[10]

מהי אותה פעולה?[11]


בגמרא (שם) נאמר כי "אמו מזרעת אודם", ונראה כי הכוונה היא לדם הווסת. כלומר, כאשר האישה הרה היא מנצלת את הדם שנצבר ברחם כדי לגדל בעזרתו את העובר, ודם זה נחשב כ"זרע" של האישה.[12] עם זאת, לא לגמרי ברור לפי הבנה זו מהי פעולה ה"הזרעה", וכך ביאר זאת הרמב"ן (ויקרא יב, ב): "אבל אמרם 'מזרעת', על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר". הקושי בדברי הרמב"ן הוא שלא ברור לפי זה כיצד יכולה האישה להשחית את זרעה באופן מודע, וכך כתב החזון איש (יו"ד נג) בעניין:

ונראה מדברי הראשונים ז"ל דדם נדה חשיב זרע דידה... כעין איסורא דידיה והיינו דם נדה דאתי לפעמים ע"י חמוד, וצ"ע.

החזון איש מבין שזרע האישה הוא דם הווסת, ומסביר שהשחתת זרע אקטיבית יכולה להיעשות כאשר האישה מגיעה לידי 'חימוד' ומקדימה את ווסתה.[13] תופעה זו הוזכרה בכמה מקומות בדברי חז"ל (נדה כ:; סו.), אך בימינו היא נדירה ביותר. לפי דברי החזון איש מסתבר שאין לאסור גירוי רגיל, שאיננו מביא לידי דם חימוד. וגם כאשר הגירוי מביא לידי הוצאת דם קשה מסברה לאסור זאת, כפי שכתב הרב פיינשטיין (אג"מ אה"ע א, סט), "ואף שלפעמים רואות דם מחמוד אין ראיית דם שום איסור", ואף החזון איש השאיר את העניין כולו ב"צריך עיון".[14]


הרמב"ם לעומת זאת, תיאר את זרע האישה באופן הדומה יותר לביציות המוכרות לנו כיום (איסורי ביאה ה, ד):

בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה מקום זה הוא הנקרא עליה.

אלא שלפי גישה זו אין שום מעשה אקטיבי מצד האישה שיכול לזרז את תהליך ה"הזרעה", וממילא לא ברור מהי השחתת הזרע שעליה דיברו הראשונים.


כיוון שלישי עולה מתוך דברי הספורנו (ויקרא יב, ב):

זרע האשה והוא הלחות הנפלט ממנה לפעמים בעת החבור לא יכנס ביצירת הזכר כלל, אבל דמה יתפעל ויקפא בזרע האיש.

לפי הספורנו, משמעות המונח "זרע" איננה החומר הפעיל ביצירת הוולד, אלא החומר המופרש במהלך התשמיש, דהיינו הנוזל המופרש על ידי האישה בעקבות גירוי. וכן כתב הרשב"ץ (מגן אבות ג, א):

מה שאמר טיפה סרוחה ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה, שהרבה נשים הן מתעברות ולא הזריעו, שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות, אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בשעת גמר תשמיש.

לפי דברי הספורנו והרשב"ץ, מעשה ההזרעה הנשי דומה לזה הגברי, ועניינו גירוי המביא לידי פליטת נוזל.[15] לפי דרך זו קל להבין את האופי הטכני של הפעולה שנאסרה, אך לא כל כך ברור מה טעם האיסור. שהרי הראשונים מכירים בכך שהנוזל הנשי איננו פעיל בתהליך ההולדה, וממילא אין בהוצאתו פן של "השחתה". ואולי לפי עמדה זו קיים נתק מוחלט בין מצוות פריה ורביה לאיסור השחתת זרע, הנובע מעצם ההתמסרות לגירוי ללא קשר לפגיעה בפוטנציאל הפריה והרביה שבזרע.[16]


לסיכום: דעת רבנו תם היא שאישה לא הצטוותה כלל על איסור השחתת זרע. לעומתו סבורים ראשוני ספרד כי גם נשים נצטוו בכך, אך לא ברור מדבריהם על איזו פעולה מדובר וקשה לאסור על בסיס זה כל גירוי באופן גורף. וכן כתב בשו"ת גבורות יצחק (בענין מוך):

דבאמת או שאין זרע כלל לאשה או שלא עושה דבר בעובר ואם כן לא שייך כלל עניין השחתת זרע באשה.[17]

ואכן, בדברי הפוסקים האחרונים הגישה הרווחת היא שאין לאישה איסור השחתת זרע, ועל בסיס הנחה זו נבנו הדיונים שנראה להלן בעניין איסור הרהור. עם זאת, יש מקורות מספר שראו בכך איסור. כך למשל בפירוש מטה משה על ההגדה של פסח, לפני למעלה משלוש מאות שנה, כתב "ואחד נשים ואחד אנשים נכשלים בהוצאת זרע לבטלה שלא במקום מצוה, כאשר שמענוה מצויה בנשים יותר".[18] והבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' תקד) הוכיח בתחילת דבריו שאין לנשים איסור גמור של השחתת זרע, אך בהמשך התשובה הביא את דברי האר"י:

מיהו מצינו לרבינו האר"י זצ"ל בשער הכונות כ"י בדרושי הלילה דרוש ז' וז"ל ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא האיש.

והעיר שגם לדעת האר"י האיסור של האישה קל משל האיש, וכן שמסתבר כי הוא מתקיים דווקא בגירוי עצמי ולא כאשר הדבר אירע לאישה במהלך יחסי קרבה עם בעלה.[19] אף בשו"ת דברי יציב (אה"ע ט; אה"ע לה) ובספר הזכרונות לר' צדוק הכהן מלובלין (מצוה א פרק ב) הביאו את דעת האוסרים, אלא שלא הכריעו כמותם באופן מובהק.[20]

גירוי היצר

עד כה עסקנו בהשלכות הפיזיות-ביולוגיות של הגירוי, דהיינו "השחתת זרע". אך פעולה זו כוללת גם מרכיב נפשי שיכול להיות בעייתי בפני עצמו, כפי שמבואר בגמרא (נדה יג:):

אמר רב: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור! דקמגרי יצה"ר אנפשיה. ורבי אמי אמר: נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים - והולך ועובד.

מן הגמרא עולה כי המקשה עצמו לדעת עובר, מלבד עצם האיסור, גם בכך שמגרה יצר הרע על עצמו.[26] גירוי זה גורם לכך שהיצר ילך וישתלט על האדם, ויוביל אותו מדחי אל דחי, ובכמה מקורות הצביעו על היבט זה כגורם לחומרת איסור השחתת זרע. כך במסכת כלה רבתי (פרק ב הלכה ו):

תאנא אף הוא עובר משום בועל ונבעל, וכל כך למה, מפני שמעורר יצר הרע על עצמו.
תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. מכאן דרשו רבותינו, הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה, רדיפה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו.

וכך גם בדברי הרמב"ם (פירוש המשנה לרמב"ם נדה ב, א):

לפיכך קלל את העושה כן שתקצץ ידו, מלמד על תעוב עוררות התאוות זולתי בשעת צורך המהלכים הטבעיים.[27]

כלומר, הבעיה בהשחתת הזרע איננה בעצם ההשחתה, אלא בגירוי ובתאווה המתלווים למעשה. אדם שמרגיל עצמו לילך אחר יצרו, נמשך אחריו גם למחוזות אסורים, ומשום כך אסרה התורה מלחמה על התאוות והכניעה להן, כמבואר בספרי הראשונים.[28]

נקודה זו משותפת לכאורה לנשים ולגברים, וממילא יש לגזור ממנה איסור גורף על מעשים המביאים לידי גירוי. וכך אכן מבואר בדברי הרמב"ן והר"ן (יג. ד"ה נשים), שהעירו על שיטת רבנו תם וכתבו שגם אם אישה לא נאסרה בהשחתת זרע, לא נכון לומר שכאשר היא מרבה בבדיקות היא "משובחת":

שאלו היו בנות הרגשה, אעפ"י שאינן מצוות כאנשים... לא היתה יד המרבה לבדוק יותר מדאי משובחת, דהא קא מגרה יצר הרע בנפשה ואילו היתה בת הרגשה היתה ראויה לנדוי.[29]

עם זאת, היבט זה קיים לא דווקא בפעולה של גירוי עצמי, אלא גם ביחסי אישות רגילים, כפי שכתב הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה):

מי שאינו צריך לאותו דבר ואין יצרו גובר עליו, והוא מעורר את תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע את יצרו ולמלא את תאות לבו מהנאות העולם ותאותיו... ודאי הוא הוא הדרך לעצת יצר הרע והסתתו... ומן ההיתר יביאנו אל האסור. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל 'המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי', ואמרינן 'לימא אסור משום דקא מגרי יצר הרע בנפשיה'. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר ואח"כ הוא מקיא ומתלכלך, כגון זה ודאי הוא דומה לבהמה שהיא אוכלת והולכת עד שיאחזה דם ותמות.

הראב"ד משווה בין המוציא זרע לבטלה למי שמקיים יחסי אישות בלי שיש בכך צורך (לשם פריה ורביה וכדו'), וכותב ששניהם בגדר "מגרה יצר הרע בעצמו".[30] נראה מכאן שלא מדובר באיסור גמור, שהרי לא מצאנו שאסרו על בני זוג נשואים לשמש זה עם זה, אלא בהנחיה רוחנית שהעובר עליה הוא בבחינת "נבל ברשות התורה", כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא יט, ב):

התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות... והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו.[31]

הרהור עבירה

שני סוגים של הרהור


עד כה עסקנו בגירוי הפיזי כשלעצמו, אך פעמים רבות הגירוי מלווה בהרהורים ודמיונות בעלי אופי מיני. הרהורים מסוג זה נאסרו על גברים במקורות רבים, ויש לדון האם הם מותרים לנשים. יש להדגיש כי האיסור מתייחס דווקא לשקיעה בהרהורים אלו, ולא להרהור שחולף בראשו של האדם לרגע והא מסיח ממנו את דעתו מיד. [34]


הפוסקים עמדו על כך שאיסור "הרהורי עבירה" מתייחס למעשה לשני סוגים שונים של הרהורים, שאיסורם נובע ממקורות שונים. איסור אחד הוא איסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שעניינו ההרהור בעשיית עבירות, כפי שכתב רבינו יונה (שערי תשובה ג, מא):

הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא. [36]

וכן פירש הרס"ג (ספר האמונות והדעות מאמר י, שער ד): "כי על כן צונו בוראנו שנשיב לעבודתו העין והלב יחד... והזהירנו מהשיבם להמרותו".[37] בספר החינוך (שפז) הגדיר את האיסור מעט אחרת, "שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה". ועדיין המוקד הוא ברדיפה אחרי פעולה בעייתית מסוימת, ולא בתהליך המתרחש בהרהור עצמו. [38]


איסור זה כולל גם את ההסתכלות בעריות, כפי שעולה מדברי הירושלמי (ברכות א, ה): "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם א"ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה". ואכן רבנו יונה (אגרת התשובה יט, כ) למד מכאן כי "אסור להסתכל באשת איש מן התורה", ואף הרמב"ם בהלכות תשובה (ד, ד) כתב "שראיית העיניים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". [39]


הסוג השני של ההרהור, הוא זה שנלמד מן הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י), ודרשו חז"ל (כתובות מו.):

אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. [40]

ההרהור שנאסר בדין זה איננו ההרהור לבצע עבירה, אלא הרהור בעל אופי מיני שעשוי להביא לידי טומאת קרי. וכן כתב רבנו יונה (שערי תשובה ג, מ):

שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ואף על פי שאינו מהרהר כדי לעשות. [41]

גם בתחום ההסתכלות שונה איסור זה מדין "לא תתורו" (עבודה זרה כ.-כ:):

ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה.

כלומר, נאסרה כל הסתכלות העשויה להביא את האדם לידי גירוי, כגון בבעלי חיים הנזקקים זה לזה, גם אם אין היא מושכת את האדם לבצע מעשה עבירה קונקרטי. החילוק בין שני האיסורים מבואר גם בסמ"ק (מצוה ל):

שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם. דרשו רבותינו זהו זנות שלא יסתכל בנשים לשם זנות. אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דונשמרת מכל דבר רע. ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה.

דיני הרהור אצל נשים

לאחר שחילקנו בין האיסורים, יש לדון בכל אחד מהם האם נאמר גם לגבי נשים. בנוגע לאיסור "לא תתורו" נאמרו בספר החינוך (מצוה שפז) דברים מפורשים:

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.

וכן כתב במקום אחר (מצוה קפח):

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשירות.

ומשום כך אסור גם לנשים להרהר באפשרות לחטוא ולזנות עם גבר אחר. [42]


אך מה בדבר הרהורים שאינם כוללים מעשה עבירה, ונאסרו רק משום "ונשמרת מכל דבר רע"? נראה כי שאלה זו תלויה בחקירה יסודית במהות דין "ונשמרת": האם הציווי הוא להימנע ממעשים העשויים להביא לידי השחתת זרע (ואזי אין זה רלבנטי בנשים), או שמא ההרהור עצמו נאסר, והשחתת הזרע היא רק דרך לאפיין את סוג ההרהור שנאסר? [43]


בכל אחת משתי האפשרויות הללו יש להוסיף ולחקור:


גם אם נניח שהאיסור הוא לעשות מעשים המביאים לידי הוצאת זרע, יש לחקור האם בסופו של דבר אסרה תורה את עצם המעשה (כפי שאסרה על מלך ריבוי נשים פן יסירו את לבבו, אך בסופו של דבר עצם ריבוי הנשים אסור), או שמא האיסור נעשה רק אם הייתה השחתת זרע בפועל (אף שלכתחילה אסור להרהר שמא יגיע לידי השחתה).


מאידך, גם אם נניח שעצם ההרהור אסור, יש לדון איזה פן בהרהור נאסר: האם העובדה שמהרהר בפעולות ובאפשרויות מסוימות, או הגירוי המיני שנוצר על ידי ההרהור. לשאלה זו יכולה להיות השלכה באשר לגדר ההרהור האסור: האם דווקא הרהור בפעולות של זנות, או גם הרהור או הסתכלות שאינם קשורים לתכנון פעולה מסוימת אך מביאים לידי גירוי. [44]


בסיכומו של דבר, אפשר להגדיר את איסור "ונשמרת" באחת מארבע דרכים:

א. איסור על גרימה להשחתת זרע.[45]

ב. איסור על מעשים שעשויים לגרום להשחתה (גם אם בפועל לא גרמו).

ג. איסור על הרהור במעשים של זנות.

ד. כל הרהור שיש בו גירוי מיני.

הדעת נותנת כי לפי שתי האפשרויות הראשונות האיסור לא יחול על נשים, לפי האפשרות השלישית הוא יחול עליהן רק כאשר ההרהור הוא במעשה של זנות (ולא, למשל, כשאישה מהרהרת בבעלה), ואילו לפי האפשרות הרביעית הוא יחול בכל סוג של הרהור.


כאשר מתבוננים במקורות קל לראות כי בדברי רבים מן הראשונים מפורש הקשר ההדוק שבין איסור ההרהור לחשש הוצאת זרע. כך למשל ברש"י (ע"ז כ: ד"ה ונשמרת):

ונשמרת מכל דבר רע - וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקא מזהר ליה להשמר שלא יבא לידי כך.

וכן ברמב"ן (שכחת הלאוין יא):

ואיפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויצטרך לצאת משם.

ואכן הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (יו"ד קכד; אה"ע קיא) כתב שמי שהרהר ולא נטמא בפועל לא עבר על האיסור, והשווה זאת לאיסורים נוספים (כגון "לפני עיוור" וקרבה לעריות) שבהם אפשר להבין שהאיסור תלוי בכך שיוביל לתוצאה בעייתית. כדבריו כתב גם בעל ההפלאה בספרו פנים יפות (דברים כג, י), שרק כאשר נעשה מעשה האיסור הקב"ה מעניש גם על הרהור שהוביל אליו. ואף הגרש"ז אויערבאך (הובא בציץ אליעזר טו, נג) כתב שמסברה אפשר לומר כן. גם בעל העזר מקודש (אה"ע כג, ג) נקט בפשטות שהאיסור הוא רק בטומאה עצמה, וכתב על בסיס הנחה זו שיש להתיר לימוד בנושאים העשויים להביא לידי הרהור משום ספק-ספיקא: "ספק שלא יהרהר וספק שלא יתטמא". אף ר' שלמה קלוגר (עבודת עבודה כ:) והגאון הרוגאטשובר (שלמת יוסף סי' כא) כתבו ש"לולא דמסתפינא" נראה היה ללמוד מלשון הגמרא, "שלא יבוא לידי טומאה", כי "הרהור עצמו אין בו איסור, רק מחשש שיבוא לידי טומאה בלילה". וכן כתבו הברכת אברהם והאגרות משה והדבר יהושע (שיובאו להלן). [46]


לעומת זאת, בעל פתח הדביר (או"ח ג, טז) כתב שכל הראשונים שלא מנו את דין "ונשמרת" כמצווה עצמאית (כגון: הרמב"ם, החינוך ועוד), סבורים שאיסור "ולא תתורו" כולל גם הרהור-זנות שאיננו מתייחס למעשה עבירה. ומשום כך הסיק שההרהור עצמו אסור, גם בלי הוצאת זרע, ויש להחמיר גם בספק-הרהור. וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (טו, נג): "משמע בפשטות שנקבע ונאסר ההרהור גם כאיסור עצמי", וכן כתב גם שו"ת למטה יהודה (סי' לז).


זקן וסריס

השלכה אפשרית של חקירתנו היא דין הרהור אצל אדם שאינו מסוגל להוציא זרע, כגון זקן וסריס. [49]

רבי אריה הלוי עפשטיין כתב בסידורו (סידור אור השנים, שער מצות הנשואין): "מי שאין לו גבורת אנשים לא שייך באיסור הרהור". וכעין זה כתב הרב אפרים גרינבלאט (בעל שו"ת רבבות אפרים) שאיסור הרהור לזקן וסריס הוא רק מכתחילה, מצד הכיעור שבדבר. [50]


לעומתם כתב הבן איש חי (בן יהוידע כתובות יז.) שגם למי שנתעקר ואינו מוציא זרע יש איסור עצמי של הרהור. וכן נטה לומר הגר"ח גריינימן (חדושים ובאורים ע"ז כ: ד"ה וכשניתנה), וביאר את טעם הדבר:

יש לפרש שזה כהוספה על איסור ההשחתה, והוסיף הכתוב לאסור את המחשבות בענין, שאף הן חלק מהמעשה, שלא לצורך פו"ר דהיינו אשתו המותרת, ונראה דאף סריס וזקן שאינם יכולים לבא לידי טומאה אסורים באיסור הזה, שהוא איסור עצמי על הרהור, דריקן הכתוב כל יצרא דעריות רק לצורך המותר.

כלומר, איסור ההרהור הוא קומה נוספת על גבי איסור ההשחתה, ועניינו איסור גמור על ביטויים של "יצרא דעריות" שלא במקום מצווה, וממילא הוא חל גם כאשר אין הוא עשוי להביא לידי הוצאת זרע בפועל.

איסור הרהור אצל נשים

הדיון הנ"ל משליך לכאורה באופן ישיר על שאלת ההרהור אצל נשים. אם ההרהור קשור להשחתת זרע, מסתבר שאין הוא רלבנטי בנשים, אך אם הוא אסור כשלעצמו אפשר שגם נשים אסורות בכך. [51[


הרב בנימין זילבר, בספרו 'תורת ההסתכלות' (פרק יב) נקט תחילה כדבר פשוט שדין "ונשמרת" קשור להשחתת זרע ולא נאמר בנשים. אך בהמשך דבריו נטה לומר שעצם ההרהור במעשה של זנות (גם עם פנויה) אסור משום "זנות המחשבה", והסיק שיש שני איסורים שונים: איסור משום השחתת זרע, ואיסור משום הרהור זנות. ולאור זאת כתב שאסור לבעל להרהר באשתו (שמא יוציא זרע) וכן אסור לאישה להרהר (משום זנות). אך מדבריו עולה שכאשר אישה תהרהר בבעלה (או שלא תהרהר כלל בפעולה של זנות) לא יהיה בכך כל איסור.[52] גם בשו"ת למטה יהודה (סי' לז) כתב שאיסור ההרהור אינו תלוי בהוצאת זרע, ומשום כך נאמר גם בנשים.


אולם אפשר שגם אם ההרהור עצמו אסור, נשים אינן בכלל האיסור. כך למשל בדברי הגר"ח גריינימן, שרואה בהרהור איסור עצמי ומחיל אותו גם על זקן וסריס, מפורש כי דבריו מתיישבים גם עם דעת התוספות (סנהדרין נט:), שהתירו השחתת זרע למי שאינו מצווה בפריה ורביה. זאת משום שגם אם מדובר באיסור על עצם ההרהור, איסור זה נוסף על גבי איסור השחתה וממילא אינו חל על מי שמופקע ממנו. גם בשו"ת שלמת יוסף (שם) מפורש כי בנשים איסור זה לא שייך כלל, וגם אם לא נאמר שהאיסור תלוי בהוצאת זרע בפועל, הרי שהוא תלוי באפשרות העקרונית להוציא זרע.


בדברי הפוסקים אפשר למצוא כמה התייחסויות לדין הרהור אצל נשים. בעל ההפלאה (פנים יפות דברים כב, ה) כתב כי "באישה אין איסור ההרהור מצד עצמה אלא שלא יהא אנשים נכשלים בהרהור על ידה". כך כתב גם החיד"א בברכי יוסף (יו"ד שלה), בביאור ההיתר של אישה לשמש איש חולה או לכרוך גופה של איש מת, גם כשהדבר כרוך בחוסר-צניעות. היתר זה נפסק בשולחן ערוך (יו"ד שלה, י; יו"ד שנב, ג), ורוב המפרשים נימקוהו בכך שהאישה לא תגיע לידי הרהור וגירוי היצר בפעולות אלו (לבוש יו"ד שנב, ג; ערוה"ש שם, ב; דרכי משה יו"ד שלה, סק"ד). אך הברכי יוסף כתב:

נראה דאף שהוא חולי מעיים ותבא האשה לידי הרהור לא חיישינן, דהאשה אינה מצווה על השחתת זרע, דלא מפקדא אפריה ורביה, כמ"ש התוספות פ"ק דיבמות וריש פ"ב דנדה, ומשום הכי הגם שתבא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור... ועמ"ש הרמב"ן בחי' נדה ריש פרק כל היד. ודוק. [56]

וכן כתב בספר קרבן אשה (אישות טו, ד):

דאיסור הרהור אינו אלא משום השחתת הזרע ונשים כיון דאינם בכלל פריה ורביה אינם בכלל השחתת הזרע... ולא חיישינן בהו להרהור. [57]

שני הפוסקים הנ"ל לא חילקו בין סוגים שונים של הרהורים, ולא לגמרי ברורה עמדתם בנוגע לדין "לא תתורו" באישה. היתרים ממוקדים יותר להרהור שאיננו לדבר עבירה אפשר למצוא בפוסקים נוספים. כך למשל כתב בשו"ת דבר יהושע (ה, לד):

יש מין הרהור אחר, וזה אינו אסור רק בזכרים ולא בנקיבות, והוא אם מהרהר סתם הרהור זנות ולא על אישה ידועה, ואפילו אם ידועה אלא שהיא מותרת לו... משום דמגרי יצר הרע בנפשיה, וזה לא מצינו איסור בנשים.

וכן כתב בשו"ת שלמת חיים (עניינים שונים סי' רצב):

ולחד גוונא בתוס' (בד"ה נשים) שם אין מוזהרות הנשים על שכבת ז"ל, וא"כ לא נאסר אצלם הרהור זנות, דכל עבירת הרהור הוי מ"ונשמרת" שלא יבוא להוצאת ז"ל ואינו איסור מצד עצמו.

וכן כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אה"ע א, סט):

ולכן יש חלוק בנשים דבאיסור הרהור מקרא דונשמרת ליתנהו... שהוא רק שלא לבא להוצאת זרע לבטלה שליתא זה בנשים. ולחוש שמא תבאנה מזה להרהר לעשות איסורין להבעל לאסור לה לא מצינו ששייך לחוש לזה בהסתכלות וכדומה. [58]

וכן כתב גם הברכת אברהם (כתובות מו.). גישה עקרונית זו קיימת גם אצל פוסקים נוספים, שאפשר למצוא בדבריהם גם נימה של הסתייגות מן המעשה. כך למשל כתב הרב קרליץ בספר חוט שני (צניעות עמ' מח):

אף לאשה אסור להרהר באיש, אך אין זה מקרא ד'ונשמרת מכל דבר רע', כיון דלא שייך אצלה טעמא דתבוא לידי טומאה, אלא אסור משום שמגרי יצר הרע בנפשייהו.

דהיינו, איסור ההרהור בנשים הוא רק סניף באיסור הכללי על כל אדם לגרות בעצמו את היצר, וכבר ראינו לעיל שמדובר בהנחיה עקרונית שאיננה בגדר איסור גמור. גישה דומה עולה גם מדברי הרב אפרים גרינבלט, בעל הרבבות אפרים, שכתב שלאישה וסריס "טוב להיזהר" שלא להרהר, אך לא מדובר באיסור גמור (תורת ההרהור סי' כד אות ח-ט).

הרהורים מותרים - הרהור בבן הזוג

עד כה עסקנו בשני סוגים של הרהורים: הרהור במעשה עבירה עם גבר אחר, שאסור גם לנשים משום "ולא תתורו", והרהור כללי שיש בו גירוי מיני. כעת נדון האם כאשר ההרהור מתמקד בבן הזוג יש מקום להקל בו יותר. לכאורה, לאור הניתוח שאותו ראינו לעיל, לא אמור להיות חילוק בין מושאי ההרהור. זאת משום שכל הרהור בעל אופי מיני מביא לידי גירוי ונכלל בדין "ונשמרת". ואכן, כך כתב הרב משה פיינשטיין (אג"מ אה"א א, סט):

"שאיסור זה הוא אף באשתו שהיא מותרת לו".

מאידך, הרב חיים גריינימן (חדושים ובאורים ע"ז כ:) כתב כי "המהרהר באשתו המותרת ובא לידי טומאה, אין עליו איסור", ודבריו מבוססים על שיטתו הנ"ל, שלפיה מהות האיסור היא הפניית היצר לאפיקים אסורים. גם בשם החזון איש הובא (אום אני חומה, חלק לומדי יראתך סי' כב) שאין איסור הרהור באשתו כשהיא טהורה,[1] וכן כתב הגר"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (או"ח מא). כך כתב גם בספר עזר מקודש (אה"ע כ), וביאר את טעם ההיתר באופן מציאותי:

ואולי האיסור שלא להרהר ביום כדי שלא יבא לטומאה כו' שיש שמונים זה בכלל מצוות לא תעשה. אולי אינו רק בהרהור בעריות או על כל פנים בזולת אשתו. מה שאין כן באשתו לא שייך חשש איסור בזה באולי. כי גם בנדתה מכל מקום קיימא לן שהוה ליה פת בסלו. ועל ידי זה אין חשש שיביאהו ההרהור לטומאה בלילה. כי אין התאוה שולטת רק במה שאין בידו.

יש לשים לב שהעזר מקודש נטה להתיר גם הרהור באשתו כשהיא נדה, משום שאין חשש סביר שהרהור כזה יביא לידי טומאה. למעשה, אף הרב פיינשטיין, שאסר הרהור כזה באופן עקרוני, כתב שיש להקל בחיבוק ונישוק של אשתו טהורה משום סברה זו (אג"מ אה"ע ד, סו):

דבאשתו שרגיל בה לא חיישינן שיבא מזה לידי הרהור להוציא זרע, אבל מסתבר שאם אינו חושש להרהור דהוצאת זרע אלא שיש לחוש לקישוי האבר אין לאסור.

ועיין בספר תורת ההרהור (סי' ה) שהביא מקורות רבים לכאן ולכאן בשאלה זו.


לענייננו נראה כי יש מקום רב להקל ולהתיר לנשים הרהור מסוג זה. זאת משום שהצד לאסור את ההרהור על נשים מבוסס על תפיסת ההרהור כאיסור עצמאי, ואילו האיסור להרהר בבן הזוג נובע בעיקר מתפיסת האיסור כגורם להוצאת זרע.[60] זאת מלבד עצם העובדה שצירוף שתי השאלות (עיקר האיסור לנשים והרהור בבן הזוג) יוצר ספק-ספיקא לקולא.


הרהור וגירוי לצורך

כאשר הרצון לבצע את פעולת הגירוי מגיע מתוך צורך הנוגע למערכת יחסי האישות שבין בני הזוג, יש מקום להקל בו יותר. ראשית, משום החשיבות הגדולה שיש בקיום חיי אישות תקינים המספקים את שני הצדדים. חכמינו ראו חשיבות רבה בכך שהאישה תחווה את היחסים באופן נעים ומשמח, כפי שכתב הרמב"ם (אישות טו, יז):

ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה.[61]

ונראה כי מקור דבריו בגמרא בבבא בתרא (י:): "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר"א אומר: יפזר מעותיו לעניים; ר' יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה".[4] וכן פסק השו"ע (אה"ע כה, ב): "לא יבעול אלא מרצונה ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתרצה".[5] ובסדור בית יעקב (הנהגת ליל שבת פרק ו אותיות ט,י) כתב (הסוגרים במקור):

צריך ליישב דעת אשתו ולשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאוה אליו (בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן) וזה יהיה ניכר בנשימתה ובעיניה ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פקחים כי כפי מה שתהיה אהבתם זה לזו בשעת התשמיש כן יהיה פקחות הנער היולד וסכלותו. והטעם הוא לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב ומחום הלב יחמו הדם וכל האיברים ולפי רוב תאוותם תהיה חמימותם ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד.[64]

המציאות כיום מורה כי רבות מן הנשים מתקשות להגיע לסיפוק מיני במהלך יחסי האישות, ולעיתים קרובות ממליצים להן המטפלים להתנסות בגירוי עצמי בכדי להגיע להיכרות טובה יותר עם גופן ועם היצר המיני. במצב כזה לא מדובר בפעולה שנעשית אך ורק לשם התענוג, אלא כחלק מן הרצון לשפר ולחזק את חיי האישות.


כאשר הגירוי נעשה לשם חיזוק הקשר, כתבו הפוסקים להקל אפילו בהוצאת זרע של איש. כך למשל הסביר בשו"ת חלקת יעקב (אה"ע נט) את ההיתר להשתמש באמצעי מניעה מסוימים, אף שיש בהם משום השחתת זרע:

כיון דאיסור השחתת זרע הוא כמבו' ברמב"ן נדה הנ"ל, כי השחית כל בשר אכלהו כתיב, אם כן זה דוקא כשעושין זאת דרך השחתה, וכמבואר ברמב"ם לענין נתיצת מזבח בהל' יסוה"ת פ"ו ה"ז דדוקא דרך השחתה חייב, אבל בכאן שעושים זאת בכדי שתוכל להתקיים ולשמש עם בעלה אין זה בכלל השחתת זרע ומותרת.[65]

וכן התיר הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אה"ע א, קב) לגברים לקרוא ספרי הדרכה לחיי אישות:

ובדבר שאלתך אם קודם הנישואין כדאי לקרא בספרי חכמי הרופאים בענין התשמיש איך שיהיה באופן הנאות להאשה כדי שיהיה שלום בית. הנה בימים האחרונים שקודם הנישואין שחתן טרוד במחשבת בעילה דהא בלילה הראשונה שאחר הנישואין נחשב זה גם טירדא דמצוה ליפטר מק"ש כמפורש בגמ', יכול לקרא בהם אבל קודם לזה אינו כדאי שיש לחוש שיבא מזה ח"ו לידי הרהור ולהוצאת זרע לבטלה אם לא שבטוח בנפשו שלא יבא לכך אבל מי הוא בזמננו שיכול לבטוח בנפשו כ"כ.

מדבריו משמע שחשש ההרהור קיים גם בימים הסמוכים לנישואין, אלא שבימים אלו הותרה "מחשבת בעילה" הנדרשת לשם קיום חיי האישות כראוי.[8] עם זאת, כאשר קיים חשש גבוה להוצאת זרע, לא הותר הדבר, כפי שכתב הרב פיינשטיין (אג"מ אה"ע א, סח):

אם יודע שיכול לבא לידי הרהור עי"ז פשוט שאסור דלא יתירו איסורים בשביל מצות ופקדת נוך.

וראה עוד על כך בפרק בעניין חיי אישות חלקיים. אך כל זאת נאמר בעניין הוצאת זרע של גברים, ואילו בנשים נראה כי יש להקל בכך. הן משום שעיקר האיסור אינו ברור, כמבואר לעיל, והן משום שאפשר להבין את האיסור כמתייחס דווקא לגירוי והרהור שאיננו חלק מקשר הנישואין. כך למשל כתב החתם סופר (נדה יג. ד"ה נשים):

ואולי לא אמרה הרמב"ן אלא בפנויה אבל בנשואה כיון דלא מיפקדא אהשחתה וגם ההרהור אינו אלא שמתאוה לבעלה לא ידעתי מה איסור גירוי יצה"ר שייך לכאן.

וכן אפשר ללמוד מדברי הבן איש חי (המובאים לעיל), שאסר את הגירוי דווקא כאשר הוא לא נעשה בהקשר זוגי של חיי אישות.[67] משום כך נראה כי אין לאסור גירוי עצמי לנשים כאשר הדבר נדרש לצורך חיזוק המסוגלות של האישה לקשר מיני בריא.[68]


סיכום


א. הראשונים נחלקו האם איסור השחתת זרע נאמר גם בנשים. גם לדעת האוסרים, לא ברור מהי בדיוק המציאות שנאסרה, ורוב הפוסקים נקטו בפשטות שהדבר מותר. עם זאת, יש שאסרו (גם על פי תורת הסוד) גירוי המביא לידי הפרשת נוזלים, ודימו אותו להשחתת זרע.


ב. יש מן הפוסקים שכתבו כי קיים איסור כללי של "גירוי היצר", וכלול בו גם איסור גירוי עצמי לנשים. עם זאת, נראה ברוב המקורות כי מדובר בהנחיה רוחנית עקרונית, שלא להימשך אחר התאוות יתר על המידה, ולא באיסור על פעולה מסוימת.


ג. האיסור להרהר באפשרות לעבור עבירה עם איש אחר, משום "לא תתורו", נאמר גם לנשים. אך האיסור להרהר הרהורים כלליים בעלי אופי מיני, "ונשמרת מכל דבר רע", נאמר לדעת רוב הפוסקים רק בנוגע לגברים שעשויים להגיע לידי השחתת זרע. עם זאת, יש מן הפוסקים שכתבו שאיסור זה נאמר גם לנשים, ואחרים כתבו שהדבר אינו ראוי גם אם אינו בגדר איסור גמור.


ד. כאשר אישה מהרהרת בבעלה יש מקום להתיר ביתר קלות, משום שלדעת פוסקים רבים אין איסור של הרהור בבן הזוג.


ה. לאור האמורים נראה כי אין לעודד פעילות של גירוי עצמי לכתחילה באופן גורף, משום שיש בה גירוי של היצר ופתח להרהורי עבירה שחלקם נתונים במחלוקת וחלקם אסורים לכל הדעות.[11] עם זאת, אין להגדיר את הפעולה כאיסור גמור,[12] וודאי שלא לכרוך אותה ברגשות אשמה ותסכול. יתר על כן, יש מקום להתנסות מוגבלת בכך לשם היכרות של האישה עם גופה, בעיקר סמוך לחתונה.


ו. כאשר גירוי עצמי נדרש עבור האישה כדי שתרגיש טוב יותר עם חיי האישות, ובוודאי כאשר היא נעשית כחלק מחיי האישות עצמם, יש להתיר את הדבר לכתחילה.

הכותבים: הרב דוד שלמה סתיו, רב היישוב שוהם, יושב-ראש ארגון צהר,

הרב אברהם סתיו, מחבר ספרי עיון והלכה ור"מ בישיבת ההסדר מחניים

  1. הספרות המקצועית בתחום עשירה ומגוונת. מן הזווית היהודית דנו בנושא בספרים: עת דודים (נספח לספר איש ואישה), מאת הרב אלישיב קנוהל; לדעת לאהוב, מאת הרב אברהם שמואל (שם בדוי).

  2. ראה באנציקלופדיה תלמודית ערך 'השחתת זרע' אות ב.

  3. כפי שמתואר אצל גילי פליסקין, דברים שרציתי לגעת, תל אביב 2007, עמ' 23-57.

  4. כפי שמשתקף משאלות ותשובות רבות באינטרנט, המובאות אצל: יקיר אנגלנדר ואבי שגיא, גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש, ירושלים תשע"ג, פרק שלישי: השיח ההלכתי הציוני-דתי החדש על מעמד המיניות הנשית האוטרקית (לסביות ואוננות נשית), עמ' 75-113.

  5. כפי שנראה להלן, במקורותינו הקדומים קשה למצוא התייחסות לשאלה זו. ועם זאת, ייתכן כי פעולה דומה נזכרה בפסוק ביחזקאל (טז, יז): "וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם". וכעין זה במסכת עבודה זרה (מד.): "מאי מפלצתה? אמר רב יהודה: דהוה מפליא ליצנותא, כדתני רב יוסף: כמין זכרות עשתה לה, והיתה נבעלת לו בכל יום".

  6. וכן נאמר בתוספתא (נדה ב, ח): "משל למה הדבר דומה לנותן אצבע בעין כל זמן שהוא דוחק הרבה מוציא דמעה".

  7. דרכים אלו מבוססות על ההנחה ש"הרגשה" היא תיאור של תופעה בעייתית, כפי שמבואר בדברי רש"י הנ"ל. אולם יש שפירשו בכוונת הגמרא כי הנשים אינן מרגישות בשעת יציאת הטומאה מגופן ולכן עליהן לבדוק בתדירות גבוהה מזו של הגברים (מאירי שם ד"ה והמשנה, בפירושו השני; ריבב"ן שבת קט.; תוס' הרא"ש נדה יג. ד"ה נשים, בשם ר"ח; פשט דברי הרא"ש נדה ב, א, עי' מעדני יום טוב שם אות ב). לפי פירושים אלו אין בדברי הגמרא כל חילוק בין גברים לנשים, אך אין זו דרך המלך בדברי הראשונים.

  8. כך כתבו גם התוספות בסנהדרין (נט: ד"ה והא), ועיין במנחת חינוך (מצוה א) שדן בסברה זו ובהשלכותיה.

  9. עיין משנה למלך (מלכים י, ז).

  10. הרשב"א (שם ד"ה הא), הריטב"א (שם ד"ה מאי) והר"ן (שם ד"ה נשים).

  11. די ברור מדברי הראשונים, ומן ההקשר בגמרא, שכוונתם היא להשחתת זרעה של האישה ולא להשחתת זרע הבעל, ראה בשו"ת תורת אהרן (ח"א אה"ע סי' יג).

  12. יש להעיר כי מחלוקת זו משליכה גם על שאלת ההיתר של אישה להשחית את זרע בעלה לאחר שנכנס לרחמה, ולהשתמש באמצעי מניעה שונים, כמבואר בדברי הראשונים על הגמרא ביבמות (יב:) ובכתובות (לט.), ומדברי הראשונים שם אפשר ללמוד גם על העמדה שנקטו במחלוקת הנ"ל.

  13. אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ג', ערך זרע, עמ' 350.

  14. ורבנו בחיי (שם) הציע על דרך הפשט שהכוונה היא ללידה, דהיינו לשלב שבו האישה מוציאה את הזרע שהפקיד אצלה האיש.

  15. בטעם הדבר ביאר החזקוני (בראשית מו, טו): "היינו טעמא כשזרע האשה בא תחלה הוא מתפזר ע"י התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל אבל זרע האיש הבא בגמר ביאה עומד ונקלט ממנו הולד נוצר" (וראה הסברים נוספים אצל הספורנו ורבנו בחיי ויקרא יב, ב). גם היום יש אומרים שכאשר האישה מפרישה נוזלים בצוואר הרחם היא יוצרת סביבה בסיסית שמתאימה יותר לתאי המין הזכריים.

  16. ראה על כך באנציקלופדיה הלכתית רפואית (שם עמ' 391-394).

  17. עמדה זו הלמה את התפיסה המדעית הרווחת בימי קדם, ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית (שם עמ' 352) על כך שחז"ל נקטו בעמדתו של היפוקרטס, שלפיה יש לאישה השפעה על עיצוב העובר, בניגוד לדעת אריסטו שסבר שדם האישה מהווה רק מצע לגדילתו. גילוי הביצית התרחש, בשלבים, רק במהלך העת החדשה.

  18. על הקשר בין דם חימוד לגירוי המביא להוצאת זרע אצל הגבר, עמד כבר ר' יצחק עראמה (עקידת יצחק שער סא): "טבע דם הנדות באשה קרוב לטבע הקרי שבאדם, כי משני העניינים יתהוה הולד וגם נמצא אומרם 'דם חמוד'".

  19. כמו כן, המצב שבו האישה "מזרעת תחילה" מתואר בדברי חז"ל כמצב אידיאלי, ולא ייתכן שכוונתם היא שפירשה נדה ונאסרה על בעלה.

  20. וכעין זה בתוס' הרא"ש (נדה יג. ד"ה נשים): "שמתחממות ורואות קרי".

  21. גישה זו עולה מדברי הסמ"ק (רצב) שלמד את איסור השחתת זרע מן הציווי "לא תנאף", והאריך בכך הגר"י פערלא (על ספר המצוות לרס"ג ל"ת קטו-קיז).

  22. וכן כתב בשו"ת בית שערים (מכתבי יד סי' נ): "זרע האשה שאינה בפ"ו וא"צ להיות ממנה נפש מותר לכל אדם".

  23. הגדשה של פסח ע"פ מטה משה, הג"ה בעמ' מד. הובא גם בשו"ת דברי יציב אה"ע לה. וכן נטה לומר בספר בגדי שש (אה"ע סי' א אות ג.

  24. וראה גם בספרו בן איש חי (שנה ראשונה, פקודי): "וקריאת שמע זו תועיל גם לאשה בעבור זרע היוצא ממנה מחמת ריבוי תאוה שמתעוררת בה".

  25. וראה בשו"ת מעין אומר (חלק יב, פרק ב, סימן מו) שהביא מקרה שבו אישה שאין לבעלה כח גברא ביקשה לפצות על החוסר בעזרת גירוי עצמי, והורה לה הרב עובדיה יוסף שתתגרש. אך בהערות שם ביאר כי ככל הנראה היה זה מפני חשש מקומי ולא משום פסיקה ברורה כעמדה האוסרת השחתת זרע לנשים.

  26. אולם מצאנו שני פירושים אלטרנטיביים לדברי הגמרא. האור זרוע (הלכות בעל קרי סימן קכג) פירש שרב לא רצה לנקוט בלשון 'אסור' כדי שלא לגרות את היצר על עצמו: "אם היה שונה בלשון אסור היה מגרה יצה"ר בנפשיה שכן דרך יצר הרע לפתות על כל האיסור". והערוך לנר (נדה יג: ד"ה בגמרא ולימא) פירש: "דבשאר עבירות היצה"ר בא אליו ומתעו אבל בעבירה זו הוא מגרי יצה"ר אנפשיה". אולם קצת קשה להבין מדוע יצר זה, שאין אדם ניצול ממנו בכל יום, הוגדר ככזה שאדם מביא על עצמו.

  27. וכן במורה הנבוכים (ג, מט) מנה הרמב"ם את איסור השחתת זרע יחד עם המצוות שעניינן מיעוט תאוות המשגל.

  28. ראה למשל בספר ספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער א, העיקר התשיעי): "ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, יפרוש מן התענוגים, ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים... כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר, וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו", ובספר החינוך (מצוה שפז): " כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ללא תועלת של כלום", ובספר האמונות והדעות לרס"ג (מאמר י, שער ב): "שרוב המאכל גורם הקבסה, ומכביד האיברים, וממלא הראש והעינים ומביא לידי גויעה בהרבותו, וישיב הלב נמהר, וישנה מדות האדם, ויטה אל תאות המאכל ולהרבות הממון... ומי שהרגיל את עצמו לסמוך על המאכל והמשתה מהתירם ולא יגיע אליהם, יקחם מאשר ימצא".

  29. זו לשון הר"ן. הרמב"ן (שם) כתב דברים דומים אך הזכיר גם את גורם ה"הרהור", ועל כך להלן. החוות יאיר (סי' לא) יישב את דעת רבנו תם בכך ש"גם גירוי יצה"ר לא שייך בה כבגמ' דנדה". דבריו אינם ברורים עד תום, וקצת משמע שלדעתו אין האישה מגיעה בשום אופן (גם במהלך חיי אישות) לידי גירוי המקביל לזה של הגבר.

  30. עיין בדברי הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מט) שפירש את כל איסורי העריות (וכן את מצוות המילה) ככאלו שנועדו למעט את תדירות קיום יחסי האישות. וראה כעין זה גם באבן עזרא (ויקרא יח, ו).

  31. וכעין זה כתב הרמב"ם (איסורי ביאה כא, יא): "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא, אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח". וכן כתב רבנו יונה (שערי תשובה שער א העיקר התשיעי): " ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר". ראה אריכות בנושא זה במאמרו של הרב אברהם שטיינברג, השקפת היהדות על החיים המיניים, אסיא כז-כח, עמ' 17-33.

  32. הראשונים והאחרונים האריכו לדון בשאלת תוקף האיסור, ראה באוצר הפוסקים (אה"ע כג, ג אות ח) ובאנציקלופדיה תלמודית (ערך 'הרהור עברה').

  33. אלה משיקה לשאלה זו היא: האם איסורי הסתכלות בעריות נאמרו גם לנשים? בדיון להלן לקחנו מן המקורות שדנו בשאלה זו את הנוגע לענייננו, ועיין: שו"ת יביע אומר א או"ח, ו; שבט הלוי ה, קצז; משנה הלכות ה, קלב; תורת ההסתכלות סי' יב.

  34. מאירי חולין לז:; עזר מקודש אה"ע כג, ג; דרך פקודיך ל"ת לה, חלק המחשבה; אדרת תפארת ח"ג סי' לב; תורת ההרהור סי' ד.

  35. כפי שנראה להלן, חילוק זה יסודו כבר בדברי הראשונים. אך בדורות האחרונים הוא נוסח והודגש על ידי הברכת אברהם (כתובות מו.) והאגרות משה (אה"ע א, סט).

  36. וכן כתב בספר חרדים (לא תעשה א, כט).

  37. ועיין בפירוש הגר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג (ל"ת א-ד) שדן מדוע השמיט הרס"ג לאו זה ממנין המצוות שלו.

  38. אולם עיין בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה מז): "ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר [שופטים יד] ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד".

  39. הפוסקים דנו אם יש כאן איסור תורה גמור או רק איסור דרבנן, עי' אוצר הפוסקים אה"ע סי' כא ס"ק ז; שו"ת משנה הלכות ו, רכה.

  40. ראה גם בספרי (כי תצא רנד): "ונשמרת מכל דבר רע... מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כך כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע... דבר אחר ונשמרת, הזהר שלא תהרהר בעבירה ותבא לידי קרי". אולם בירושלמי (פאה א, א) הובאה רק הדרשה הראשונה: "אזהרה ללשון הרע מנין ונשמרת מכל דבר רע", וראה על כך בשו"ת הרב"ז (ב, כו). על פירוש האיסור על דרך הפשט ראה ברמב"ן (דברים כג, י).

  41. וכן כתב בספר חרדים (לא תעשה א, ל).

  42. וכן כתב בספר חסידים (סימן תריד): "צריך להזהר שלא ישמע קול אשה והוא הדין לאשה שלא תשמע קול איש שמכל שהאיש מוזהר אשה מוזהרת", וכן כתב בשו"ת דברי יציב (אה"ע לה) וביאר "דהגדר בזה לאו משום השחתה אלא שלא יבאו לידי מעשה זמה", וכן פסק האגרות משה (אה"ע א, סט): "איסור הרהור מקרא דאחרי עיניכם שהוא שלא להרהר לעבור עברת זנות איכא גם בנשים". עוד עיין בספר חסידים (סימן צט) ששייך את האיסור על אישה להרהר באיש אחר לדיני 'לא תחמוד': "'לא תחמד אשת' כתיב בלא וא"ו, 'לא תחמד', אזהרה שלא ליפות עצמו כדי שישר בעיני אשת רעהו ויכניס אהבתו ויפיו בלבה לא תהיה חומד לאשת רעך".

  43. חלק מן המקורות שיובאו להלן הובאו גם בספר תורת ההרהור (בעיקר בסימנים ה-י). אך ניתוח המקורות במאמר זה יתבסס על ניתוח החקירה ככזו שיש בה ארבע אפשרויות (כפי שנראה להלן), וממילא הוא שונה מהותית מאופן הניתוח ואף מן המסקנות של הספר הנ"ל. עוד עיין בספר אדרת תפארת (ח"ג סי' לב).

  44. כמו כן חקירה זו תשליך על דינו של מי שאינו מסוגל להגיע לידי גירוי, או שהרהור והסתכלות אינם מגרים אותו כלל.

  45. גם בתוך אפשרות זו יש לחקור: האם האיסור הוא על עצם ההשחתה, או על הטומאה הנובעת ממנה (ראה על כך בספר תורת ההרהור סי' ט). לענייננו חקירה זו פחות משמעותית. שהרי גם אם האיסור איננו על הטומאה (שכלל לא קיימת באישה) אלא על ההשחתה, כבר הראינו לעיל שקיים קושי טכני להצביע על פעולה שנחשבת כהשחתת זרע אצל אישה. כמו כן, וודאי שהפסוק דן בהשחתה שיש בה טומאת קרי ולא בפעולות אחרות שאפשר לסווגן כשהשחתה.

  46. ועיין בשו"ת אז נדברו (יב, לט), שם הוכיח השואל מן הגמרא (יבמות עו.) שכאשר יש היתר להוציא זרע מותר לעשות זאת באופן של הרהור ולא חייבים למצוא אופן של גירוי פיזי שלא יהיה בו הרהור.

  47. דבריו הובאו בשו"ת אדרת תפארת (ג, לב), שנטה להכריע כמותו.

  48. ובכך נימק את האיסור להגיע לידי ספק-הרהור: "ועוד יעוין ברמב"ם בפרק כ"א מה' איסורי ביאה הלכות כ' כ"א כ"ג כ"ה ואה"ע סי' כ"א כמה דברים שאסרו אותם לפן יבוא עי"כ לידי הרהור, ואם ההרהור הוא לא איסור עצמי כי אם שמא יבוא לידי טומאה הא הו"ל זה מעין גזירה לגזרה, אם לא שנאמר שהתורה ירדה לסוף רגשותיהם הנפשיות של בני האדם וידעה שקרוב לודאי שזה יביא במישרין או בעקפין במוקדם או במאוחר לידי טומאה בלילה, ולכן אסרו את ההרהור, וכן חכמים שלאחר מיכן אסרו בגלל כן יתר הדברים והכל חדא גזירה היא, ויש להאריך".

  49. גם במי שיוצא ממנו זרע, אלא שזרע זה אינו ראוי להוליד, דנו הפוסקים באריכות האם נאמר בו איסור השחתת זרע, עיין באוצר הפוסקים (אה"ע כג, א אות ג).

  50. ובאו דבריו בספר תורת ההרהור סי' כד.

  51. מובן כי לפי השיטות הסבורות שנשים אסורות בהשחתת זרע, גם הרהור ייאסר עליהן, וכן נטה לומר בשו"ת דברי יציב (אה"ע ט).

  52. אמנם במהלך דבריו הציע גם לומר שאסרו כל סוג של הרהור שמא יבוא לידי הרהור אסור, אך לא משמע שסובר כך למסקנה, וגם מדובר ברמה קלושה יותר של איסור, שלא ברור אם נאמרה גם בנשים (ראה שם שכתב שבנשים אסרו רק את ההרהור האסור עצמו ולא פעולות המביאות לידי כך).

  53. הרמב"ם (אישות טו, טז) כתב שכאשר איש אינו מתחתן יש בכך חשש של "הרהור", ואילו אצל אישה יש רק בעיה של "חשד", ומשמע שלא נאסרה בהרהור. אך יש לדחות ולומר שנאסרה אך אין חשש גדול שתעבור על האיסור. ובמקום אחר (אסו"ב כא, כה) כתב הרמב"ם שיש חשש הרהור בבניו ובנותיו. אך הגר"ח קנייבסקי (תורת ההרהור כג, כט) כתב ש"הרהור" לא קאי על בנותיו, ומבואר שהוא סבור ברמב"ם שאין איסור בנשים.

  54. ומשום כך דייק שאיסור "לא ילבש", שעניינו חשש הרהור, חל עליה רק כאשר הולכת בין האנשים, בניגוד לגברים שעוברים על האיסור בעצם הלבישה המביאה אותם לידי הרהור. ועיין בספר שו"ת הד"ר (היבנר, סי' מא), שם הובאה דעת חתן המחבר שצידד בעמדת הפנים יפות, לעומת עמדת המחבר עצמו שהראה שסוגים מסוימים של הרהור נאסרו גם על נשים.

  55. דברי הלבוש וערוך השולחן משמע קצת שעיקר איסור הרהור קיים גם בנשים. אך בדברי הבית יוסף (יו"ד שלה) משמע שהחשש הוא שמא יגיעו לידי ביאה ממש, ובדרכי משה כתב רק שיש בכך "פריצות וגנאי" (וכ"כ הדרישה שם סק"ד).

  56. וכן כתב הברכי יוסף (אה"ע א, טז) שאין לאישה איסור לעמוד בלא איש משום חשש הרהור (ושנה דבריו בספרו כסא דוד, דרוש ד). בדבריו הוא חולק על הרד"ך (שו"ת הרד"ך מהדורת קושטא בית יז) שהסתפק האם יש בנשים חשש הרהור, אך לא ברור לאיזה הרהור התכוון הרד"ך ומהם בדיוק צדדי הספק שלו. עוד עיין בשדי חמד (מערכת ז, כלל כ) שתמה מדוע לא חשש הברכי יוסף לשיטת ראשוני ספרד בנדה.

  57. תודה לאוריה מבורך שהפנתה למקור זה במאמרה, הרהור עבירה ו"נשים לאו בנות הרגשה" (טרם פורסם).

  58. הרב פיינשטיין מוכיח שאין איסור הסתכלות אצל נשים מכך שהיו מסתכלות ברבי יוחנן כשעלה מבית הטבילה, ועיין בשו"ת דברי יציב (אה"ע, לה) שדחה ראייה זו.

  59. ועיין שם שהביא בשם הגר"ח קנייבסקי שההיתר נאמר דווקא כשלא מעריך שיגיע מכך להוצאת זרע לבטלה.

  60. ראה בספר תורת ההרהור (סי' ז) שהסתפק בתלייה זו.

  61. הצורך של יחסי אישות בעת שמחה ומתוך שמחה מובא בדברי הרמב"ם גם במקומות נוספים (דעות ה, ד; איסורי ביאה כא, יב)

  62. וכן בגמרא במסכת חגיגה (ה:): "אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה: כהנא, פוק, לאו אורח ארעא! - לא קשיא; כאן - דצריך לרצויה, הא - דלא צריך לרצויה".

  63. מה פרושו של רצון זה של האשה? שנינו במסכת כלה (פרק א ה"יא) "חגרים סומין אלמין חרשין מפני מה, ר' אליעזר אומר מפני שתובעה למטה ואינה נתבעת לו, ר' יהושע אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני,"וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הקדושה) "ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה". דבריו הובאו בטור (אה"ע סי' כה), וכן פסק המג"א (או"ח סי רמ ס"ק ז): "בני אנוסה, אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך ולכן יפייס ואח"כ יבעול".

  64. ובהמשך (שם פרק ז חוליא ב) כתב: "ומגיד לאדם מה שיחו ורצונו לומר שיחה בטילה של ליצנות וקלות ראש לנבל הפה הוא שאסרו אבל רשאי לדבר עמה דברים שהם לצורך תשמיש ולהכניסה תחילה בדברים המושכים את לבה ומיישבין דעתה ומשמחים אותה כדי לקשור דעתה בדעתו וכונתה בכונתו ולומר לה דברים שמביאים לה חשק ואהבה ורצון".

  65. ועיין עוד בשו"ת חלקת יעקב סי' סד.

  66. וכן כתב להתיר חיבוק ונישוק של אשתו (אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן סו): "ולכן מאחר שעניני קריבה דחבוק ונשוק הוא ג"כ מחיובי עונה ומצוה דלשמח את אשתו אין לו לחוש לשמא ע"י החבוק ונשוק יבא לידי קישוי אבר מאחר שרובא דעלמא אין באין מקישוי להוצאת זרע".

  67. אולם עיין בשו"ת שער שמעון אחד (ח"ד אה"ע סי' י) שכתב לדחות מסברה את חילוקו של החתם סופר.

  68. כעין זה כתב הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה, שמחת הבית וברכתו, פרק ד, אות י): "כאשר יש לאשה עיכוב בשמחת עונה, ולפי עצת מטפלת יראת שמיים טוב שתנסה לגרות עצמה לבדה, מותר לעשות כן. ראשית, מפני שהדבר נעשה לשם קיום המצווה, שנית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר"ת והברכ"י". לאור דברינו, אין צורך להגביל היתר זה ל"שעת הדחק" או להתנות זאת בהמלצה טיפולית ספציפית.

  69. זאת בניגוד למסקנתה של אוריה מבורך, במאמרה הנ"ל, כי "אין כל עילה לאסור גירוי עצמי בנשים אך ורק מפאת חשש להרהור עבירה".

  70. זאת בניגוד לקביעתו של הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה שם) כי "גם לנשים אסור לגרות את עצמן".

0 צפיות

הסדרה הטבעית של ואהבתם

 

לחיזוק החשק

והתפקודיות

המינית

מבצעי החודש

המומלצים שלנו להשקעה זוגית

משקולת לאימון רצפת האגן (540 ש"ח)